את קטיה מיכלסון פגשתי לראשונה כשהייתה בת 16, במרכז יעוץ לבני הנוער  "הפוך על הפוך". שמונה שנים מאוחר יותר קטיה ממשיכה להיות מעורבת בעשייה מול הדור הצעיר, והיא מעבירה לנערות בסיכון הרצאות וסדנאות.

קטיה, כיום בת 24, היא עלתה לישראל בשנת 1999 מאוקרינה כשהייתה בת 10. החיים שם לא היו פשוטים כלל, מספרת קטיה: "אני זוכרת את ימי הילדות באוקראינה, לא היה לנו קל שם, בדיעבד אני מבינה שהיינו עניים. אני ואח שלי לרוב היינו עם סבתא, ההורים היו עובדים המון שעות ובמשך כמה חודשים ארוכים לא היו מקבלים שכר. כשאני חושבת על זה היום זה נראה לי מטורף, מה זאת אומרת לא לקבל שכר על העבודה? זה ממש בלתי אפשרי".

אין ספק שהמציאות הזאת מאוד רחוקה מהמציאות בישראל. קטיה מוסיפה: "למזלנו, הייתה לנו גינה, אפשר לומר משק קטן, בו היינו מגדלים ירקות, תרנגולות וככה היינו חיים, פשוט מסתדרים. בתור ילדה הייתי פותחת את המגרה ורואה כסף משהו שווה ערך ל-100 שקל אז הייתי בטוחה שיש לנו כסף בבית". הילדות של קטיה הייתה מאוד צבעונית ונעימה למרות הדלות בבית: "אחד הדברים שאני מתגעגעת אליהם באוקראינה הם דווקא החברים שלי, הייתי סוג של טום בוי, כל היום הייתי מבלה ברחוב עם הילדים בשכונה". כשעלתה קטיה לארץ בגיל 10 עם משפחתה, רק אז היא הבינה באיזה קושי הם חיו: "עליתי לארץ עם אחי הגדול, אחר כך ההורים הגיעו יחד עם סבתא. עלינו לארץ בחודש יולי, החום הארץ ישראלי היה בלתי נסבל, אבל הכמות והעושר של הפירות והירקות פיצו על החום הכבד".

"כולנו עלינו במשקל כשעלינו לארץ"

לא פשוט לקחת תיק ולעזוב את המולדת, אי הוודאות לקראת הבאות גורם למתח רב מספרת קטיה: "כשעלינו לארץ היו קשיי שפה, ביום הראשון שלי בכיתה ה', לא הבנתי מה זה השמות האלה 'שי, גיא, ירון, ענבל...' כל מה שעבר לי בראש זה הגעגועים למוכר ולאהוב, מאוד התגעגעתי לחברים שלי באוקראינה. היה מאוד קשה לי לראות את ההורים המלומדים והמשכילים שלי נאלצים לעבוד בארץ בעבודות ניקיון ושטיפת כלים. אח שלי עבר ללמוד בפנימייה, הסבירו לי שזה טוב יותר בשבילו, אבל הניתוק ממנו מאוד הקשה עלי, הייתי בהתחלה מאוד בודדה, הרי הייתי רגילה להיות מוקפת בחברים ופתאום אני לבד. מה שעודד אותי זה דווקא כמויות האוכל, לזה הצלחתי להתרגל די מהר, אני זוכרת שכל המשפחה עלתה משמעותית במשקל אחרי שהגענו לארץ".

קטיה עושה כבוד לאשדוד וקוטפת את המקום הראשון במכביה 2013

כשהעיניים הכחולות והשיער הבלונדיני לא יטעו אתכם, מדובר כאן בבחורה עם נשמה של לוחמת, היא תמיד נמשכה למשחקי רחוב, לג'קי צ'אן, ושם החיבה שלה היה 'טום בוי'. לפני חודש לערך קטפה קטיה את המקום הראשון במכבייה בענף הקראטה: "אין הרגשה מדהימה יותר, מלעלות על הפודיום כשאני זקופה עטופה בדגל ישראל ומעניקים לי מדליית זהב. מבחינתי זה סוג של סגירת מעגל, במכביה הקודמת הרגשתי סוג של אנדרדוג, הרגשתי לא מוצלחת. ועכשיו כשיש לי את הזכייה במקום הראשון, יש לי הוכחה שהאימונים, הזמן והכספים שהשקעתי השתלמו לי". קטיה מתאמנת מגיל 11 בקראטה, אצל המאמן המוכר משה בוחניק וגם עם המאמן האישי אפי מושייב, ובימים אלה הצליחה להגשים חלום כשעלתה על הפודיום וקיבלה מדליה. את הנשמה הספורטיבית היא ירשה מאבא שלה. למשפחת מיכלסון היא הביאה המון כבוד כשזכתה פעמיים ברציפות באליפות ישראל בקראטה, מקום שני היא לקחה בתחרות 'ליגת הזהב' שמתקיימת באיטליה. שנה שעברה היא הביאה המון כבוד לארץ כשחזרה מצ'כיה מהגרנד-פרי עם המקום השני, גם מאוקראינה באליפות 'הים השחור' היא חזרה עם מדליה. "כדאי שאנשים ידעו שלפעמים הפחד משתק, קרה לי שאני נמצאת בתחרות בחו"ל, רגע לפני שאני עולה להתחרות הרגליים רועדות ומסרבות להיות שם, רק מתוך הפחד שאולי יש מישהי שיותר טובה ממני". קטיה מוסיפה בגאווה: "העבודה הקשה בסופו של דבר משתלמת, אני מצליחה ברגע האחרון לנצח את הפחדים, לשנס מותניים ולשאוב את כול האנרגיות שיש בעולם. הרי לא לחינם השקעתי באימונים, בבריאות שלי, הקדשתי המון זמן וכסף". קטיה מספרת שמילת המפתח היא כסף, הכסף בספורט הוא עניין מהותי, בשבילו היא נאלצה לעבוד קשה מאוד בשביל להגשים לעצמה את חלום הקראטה, לדבריה: "אני עובדת מאוד קשה בשביל להשיג כסף, למשל בצבא הייתי קמה בשעה חמש בבוקר, בשעה שבע הייתי כבר בבסיס, עובדת די קשה בצבא וכבר בשעה 17:00 יוצאת הודות למפקד שהיה לי, בשעה 19:00 הייתי כבר מתייצבת בעבודה ומסיימת בשתיים לפנות בוקר". נדמה שקטיה מוכנה לעשות הכל בשביל להמשיך ולזכות במקום הראשון: "לזכות במקום הראשון זה סוג של התמכרות, כשזכיתי בפעם הראשונה במקום הראשון לא הייתי מוכנה כבר לחזור אחורה, זאת נקודת אל חזור מבחינתי".

מה ההישגים אליהם הגעת במכביה?

"זכיתי במקום הראשון בקראטה, בטכניקה שנקראת 'קאטה'. קאטה היא מילה  ביפנית המתארת סדרת תנועות קבועה מראש המבוצע כנגד יריב מדומה. בקרבות בקראטה אני וקבוצתי זכינו במקום הראשון, דרך אגב בקבוצה יש המון אשדודים כמו: יבגני בוכנצב, ניר פורמן, יונתן קוטרמן, רויטל סורוקר, רוויטל נורודצסקי ואופיר אימס. בקרבות בקראטה אישי לקחתי מקום שני. אני מאוד גאה בעצמי על ההישגים האלה, יש לי במה להתגאות כי עשיתי את זה ללא מימון, תמיכה או כסף. כשאני עובדת ומרוויחה קצת כסף, אני מיד משקיעה אותו בקראטה, מאוד חבל לי שלא משקיעים באנו הספורטאים".

 אז מה זה בעצם להיות ספורטאי?
"ספורטאי זה מעבר לטיסות לחו"ל והשתתפות בתחרויות, ספורטאי צריך מקום להתאמן בו, חדר כושר שעונה על הצרכים שלו, מאמן, אוכל בריא, דיאטנית שתנחה אותו מה להכניס לפה ומה לא, פעמים רבות הספורטאים זקוקים גם לפסיכולוג ספורט. לרוב, אין לי את כל החבילה הצנועה הזאת, יש לי את אפי מושייב המאמן האישי שלי שמאמין בי, וגם את משה בוחניק, שני אנשים מדהימים שעושים רבות בשביל שאני אצליח. אני רק תוהה לעצמי, מה היה קורה אם הייתי מקבלת קצת מימון, לאן הייתי יכולה להגיע, וכמה כבוד הייתי יכולה להביא לישראל ובעיקר לאשדוד בתחום".

 מכל ענפי הספורט איך הגעת דווקא לקראטה?
"התשובה שאני נותנת לרוב כששואלים אותי את השאלה הזאת היא, שתמיד אהבתי את ג'קי צ'אן, תמיד התחברתי בדרך כזו או אחרת ללחימה, לאומנות שמסתתרת מאחרי הלחימה, מה שאנשים לא יודעים ומה שאני לא מספרת זה... (מורידה את עיניה מטה) שבדיוק כשעליתי לארץ, יצא לי לראות גבר מאוד מבוגר שנוגע בצורה לא נאותה באחת החברות שלי. אז לא יכולתי לעשות כלום, זה היה בפארק על יד הבית שלי, ממש מאחורי בית הספר. כבר אז כשהייתי בת 10 הבנתי שאסור לו לעשות את מה שהוא עושה, כל כך רציתי לרוץ לעברו ולתת לו בעיטה במצח, יכולתי לדמיין את זה בראש לי. זאת הייתה נקודה בה משהו השתנה בתוכי, הבנתי שאני באמת רוצה לדעת להילחם ולא רק מתוך נקמה, אלא מתוך הגנה".   

 כיום את מצליחה לעשות סוג של סגירת מעגל כשאת עובדת בשני מרכזים לנוער בסיכון...
"כן, פעמיים בשבוע אני עובדת בשני מרכזים שונים לנוער בסיכון באשדוד, אני עושה סדנא לנערות, סוג של העצמה נשית ובנוסף אני נותנת להן שיעורים בהגנה עצמית. בחלק מהסדנאות אנחנו רק יושבות ומדברות ובחלקן אנחנו קמות ומתאמנות, אני מלמדת אותן כיצד להגן על גופן. הבנות האלו ברובן הן נערות קשות יום שבאות מאזורים חלשים, לרוב מדובר בנערות שהופנו על ידי פסיכולוגית או יועצת בית הספר. יש תחושה של שליחות כשעושים סדנא כזאת עם קבוצה של 8-10 בנות, לרוב לא פשוט לעמוד מולן, הן שואבות המון אנרגיות. יוצא לי גם לשמוע סיפורים לא פשוטים בסדנא, אבל הכלים שאני נותנת להן שימושיים, וזה מה שמעודד".

מה זאת אומרת הכלים שאת נותנת להן שימושיים?
"לפני חודש וחצי, אחת הנערות שהיא בת 16.5 סיפרה לי בסוף השיעור, שיצא לה לחזור לבד הביתה, והממטרות באחד הפארקים פעלו בעודה הולכת, האייפון שלה נשמט לה מהידיים, היא הרימה אותו והתחילה לנגב אותו עם החולצה שלה. גבר שישב בקרבת מקום, ניגש אליה ושאל אם הכל בסדר, היא ענתה לו שכן וסיבבה את הגב, לדבריה של הנערה הוא שם עליה את היד וחיבק אותה לחיקו ואמר לה 'אל תתביישי אני יודע שאת לא ביישנית', הנערה העיפה לו את היד בטכניקה שאני לימדתי אותה, והתחילה ללכת מהר מהמקום. כל כך הייתי גאה בה, שהיא השתמשה בטכניקה שנלמדה בסדנאות, הרי בדיוק בשביל מקרים כאלה אני פה".

 עושה הרשם שאת נמצאת כרגע בנקודה של סגירת מעגל.
"זאת בדיוק ההרגשה שלי, דרך העבודה עם הבנות אני סוגרת מעגל אישי, כיום אני יודעת שנערה מגיעה אלי לסדנא ונקלעת למצב של אי נוחות עם גבר, תדע איך להוריד לו את הידיים".

 יש תוצאות בשטח
אחת המדריכות הבולטות שעובדת במרכז בו קטיה עובדת גם כן, היא מאיה (שם בדוי), מאיה אומרת: "קטיה עושה עם הבנות עבודה מדהימה, במספר שיעורים מצומצם יחסית, קטיה הצליחה ללמד את הבנות טכניקות שונות, היא הצליחה לעלות להן את הביטחון העצמי, לתת להם כלים פרקטים בהגנה העצמית".  עוד מוסיפה מאיה: "אין ספק שקטיה עושה עבודת קודש עם הנערות, מסיפורים שמתגלגלים לאוזניי, אני מתרגשת כל פעם מחדש". רק עניין אחד מפריע למאיה, האביזרים הבלואים שקטיה מביאה איתה לסדנאות: "פעמים רבות קטיה מביאה עימה אל הסדנאות כריות חבטה ובובות עליהן הבנות מתאמנות. לצערי, האביזרים האלו כבר בלואים, יצא לנו המדריכות לעזור לקטיה לתפור את הכריות, אבל האביזרים ישנים. הייתי שמחה אם יש גוף כלשהוא שיכול לתרום לקטיה אביזרים חדישים ובדרך הזאת גם לתרום לנערות שבסיכון".