מישהו כתב שנעלו את השער לאושר תחת סוגר ובריח, התקינו שם גם אינטרקום ומערכת קולית שבה יש לומר את הסיסמה בכדי להיכנס – "הרי את מקודשת לי". מצאתי את עצמי יושבת מול המשפט הזה ותוהה: האם אשיג את האושר במלואו רק אחרי שאתחתן?

השאלה הנשאלת היא, האם כשחיים בחברה בה החוקים כה ברורים ומקובעים, לפיהם על כל אדם בין הגילאים 25-30 להתחתן ולהקים בית, אין דרך אחרת להיות מאושר?

שלא תבינו לא נכון, אני בעד חתונה ואני מייחלת ליום בו אמצא את הגבר של חיי ואתחתן איתו, אך האם עד שזה יקרה, לא אדע אושר מהו?

ביום בו המדור שלי פורסם בפעם הראשונה בעיתון הייתי מאושרת כ"כ, יום הולדתי ה-24, לפני כ-3 שנים, היה היום בו קיבלתי לידי את הספר שלי. זה היה ללא ספק אחד הימים המאושרים בחיי, הגשמתי חלום עליו חלמתי עוד מילדות, הרגשתי שאני על פסגת העולם, הייתי גאה בעצמי על זה שלקחתי את החלום הזה בשתי ידיים, אזרתי אומץ, על אף הסיכונים וההשקעה הכספית, והגשמתי אותו, עד הסוף! עוד חלום אחד שהתגשם, היום בו נכחתי בלידתו של האחיין שלי וראיתי אותו מגיח אל העולם היה אחד הרגעים המאושרים שקשה מאוד להתעלות עליהם.

כשאדם עובד בעבודת החלומות שלו, קם כל בוקר בחיוך ונהנה ממה שהוא עושה, כל יום, האם הוא לא אדם מאושר? אני מסרבת לקבל את העובדה שרק כאשר יהיה לי בן זוג אוכל להיות מאושרת באמת, בן זוג באותה חברה בה מסתכלים על בחורה רווקה בת 27 במין מבט מרחם ואומרים לה פעם אחר פעם: "לא נורא, הוא יגיע בע"ה".

ויודעים מה? זה לא נורא כ"כ. אז נכון, אני כן רוצה זוגיות טובה, רוצה שיגיע האחד, אך אני מסתכלת אחורה על חיי, כאשר ברובם הייתי רווקה, ועם יד על הלב - כמה באמת סבלתי מזה? נכון, כשאני רואה את כל הסביבה שלי עם בני זוג, אוהבים ומאושרים, אז כן, אני רוצה גם, אבל זה לא אומר שאני אמורה להיכנס מזה לדיכאון. כמו לכל דבר אחר בחיים, גם לזיווג יש את הזמן שלו, ובעניין הזה אין לנו מה לעשות מלבד לפתוח את הלב והראש, לסמוך על בורא עולם שישלח לנו את המיוחל בזמן שהוא אמור להגיע ופשוט לחיות - הכי טוב שאפשר.

אני מביטה על עצמי בראי ורואה בחורה בת 27 שאמנם חוותה לא מעט, בעיקר בענייני הלב, אך מה באמת עשיתי בחיים? תאמינו שאף פעם לא טסתי לחו"ל? אף פעם! היום אני מבינה שלעולם הזה יש כ"כ הרבה מה להציע לי, שזוגיות זה לא הכל, שכל מה שעליי לעשות זה למצוא את נקודת האושר שלי, למצוא את המקום בו אני שמחה ומסופקת ממה שאני עושה ומכל מה שסביבי וזהו. מישהו כתב: "מה ששלך, יגיע עד אליך", אז מה יש לדאוג? ואתם הרי יודעים כמה אלוקים אוהב אתכם, אז תנו לו קצת קרדיט... אם עוד לא מצאתם אהבה, תעשו הכל כדי למלא את חייכם בדברים טובים, תהיו במקומות יפים, שעושים לכם טוב, תבלו, תכירו אנשים, תשמחו, תצחקו, תלמדו, תחוו וכמובן - תתפללו, האושר כבר כאן, והוא אינו תלוי בדבר מלבד זה שנתעורר בבוקר.

אז קמתי בבוקר עם חיוך גדול על הפנים, והחלטתי שהיום יהיה לי יום טוב! וכך היה. הלכתי למסיבת יומולדת ולאחר מכן נסעתי עם בת דודי טלי למסיבה בת"א. אז לבשתי חצאית שחורה, חולצה שחורה ווסט ורוד, איפור עדין וכמה נקודות שחורות מתחת לעין, עקבים ורודים ואני בדרך לתל אביב עם האחת והיחידה.

אני לא נוהגת לצאת לאזור ת"א, לא מכירה שם מקומות, אך מה שבטוח, אני מתחברת לאווירה, עם כל המוזרויות שלי, החיצוניות והפנימיות.

נכנסנו למקום, אנשים מכל הסוגים רוקדים את עצמותיהם החוצה, ותוך כמה דקות מצאנו את עצמנו במרכז הרחבה, מפזזות כאילו אין מחר.

הערב היה להיט וב-4 בבוקר אנו בדרכנו הביתה, מה שלא קורה הרבה מאז שכל הסביבה שלי התחילה להתבגר ואת הבילויים שלנו החליפו מערכות יחסים.

אני מגיעה לבניין ורואה בחור יושב במדרגות ומחכה. 4 בבוקר, מעט חששתי לעבור לידו, הוא הביט בי, הבטתי בו בחזרה והמשכתי ללכת. אחרי כמה צעדים הוא קרא לעברי: "מי-טל על הבר, לא?".

"כן", חייכתי והמשכתי ללכת. בכל זאת 4 בבוקר. "אני חולם לפגוש אותך כבר מלא זמן! קורא את המדור שלך בקביעות ויש לי סיפור שאת נופלת...".

התיישבתי לידו, הוצאתי סיגריה מהתיק ואחרי שהציג את עצמו - אריק, בן 27, הבערתי את הסיגריה והקשבתי. "את יודעת, כל פעם שאני קורא את הטור שלך אני אומר לעצמי: 'אין סיכוי שזה סיפור אמיתי! זה נשמע כ"כ לא הגיוני ומה הסיכויים שזה יקרה' ואז... חוויתי על בשרי מקרה שגרם לי להאמין שאנשים אכן חווים דברים הזויים.

לפני יותר משנה הכרתי את שלי במקום העבודה שלי. שלי הייתה בחורה מהסרטים, נראתה מיליון דולר, מגניבה, זורמת, מצחיקה, לא קנאית, לא חולת שליטה, כ"כ אהבתי את זה בה. כעבור מס' דייטים, חיכיתי שהיא כבר תגיד את המילים: 'אנחנו צריכים לדבר' ואז תעשה איתי את שיחת 'יחסינו לאן', כמו כל הבחורות שמפחדות להיות בקשר לא מוגדר, אבל היא... לא הוציאה על זה מילה, מה שגרם בעצם לזה שאני זה שהתחיל לשאול את עצמו שאלות, האם יכול להיות שהיא לא רוצה להתחייב אליי בכלל? אולי היא נפגשת במקביל עם אחרים? לא מתאים לי. החלטתי לדבר איתה על הנושא. אחרי שיחה קצרה וממוקדת החלטנו שננסה את המונוגמיה... בלי אנשים אחרים, רק אני והיא.

הייתי מאושר איתה, היא הסבה לי נחת ועם זאת ים של אנרגיות, לא הייתי יישן בלילות בגללה! מההתרגשות של לפגוש בה ביום שלמחרת, מהתחושה שהיא שלי, מההכרה שהנה - סוף סוף היא הגיעה, האחת.

הזמן חלף, היינו כבר חצי שנה ביחד והייתה לנו מריבה גדולה על זה שיש לה ידידים שלא מצאו חן בעיניי. שלי הייתה בחורה מאוד מחוזרת, תמיד, ידעתי שהיא שומרת לי אמונים ובאמת שסמכתי עליה, רק שלא סמכתי על כל הגברים האלה שמקיפים אותה, ואם להיות כן,  פחדתי שיגיע מישהו שיהיה טוב ממני, יפה ממני או עשיר ממני, שיקנה אותה".

"ברור לך שזאת שטות מוחלטת נכון? תחשוב ככה, ויתייחסו אליך ככה", אמרתי.

"כן, היום אני כבר יודע את זה, אבל מרוב שאהבתי אותה הפכתי קצת לחסר ביטחון, היה בי פחד מטורף לאבד אותה, לא הייתי מוכן לזה בשום צורה, לא יכולתי לוותר עליה או לחיות בלעדיה. אז אחרי המריבה הקשה שהייתה לנו, בה היא סירבה בכל תוקף להתנתק מהידידים שלה, הייתי כעוס ופגוע, והחלטתי לצאת עם החבר'ה לשתות את עצמי לדעת ואולי כך להפסיק לחשוב, ולו רק לשעה שעתיים. אז זהו.. שהשעה-שעתיים הפכו ללילה שלם של שכרות מטורפת שאין לי מושג איך הגעתי הביתה ונכנסתי למיטה, ויותר מזה - אין לי מושג איך קרה שהתעוררתי עם בחורה זרה במיטה שלי. קמתי הפוך כולי, עם הנגאובר מטורף ובחורה שאפילו לא מוכרת לי, עירומה כביום היוולדה, שוכבת לצידי.

הדבר הראשון שחשבתי עליו היה שלי, מה קורה איתה ואם הכל בסדר איתה, פתחתי את הנייד וראיתי שהיא לא התקשרה ולא סימסה. הערתי את הבחורה שלצידי ושאלתי אותה מה קרה אתמול... היא סיפרה לי שהכרנו במסיבה, שבילינו את כל הלילה יחד, שהיא החזירה אותי הביתה ובגלל שמאוד התעקשתי היא גם עלתה ושכבנו. לא זוכר כלום! כלום! איך לעזאזל תפקדתי במיטה בכלל?!

היא קמה, השאירה את מספר הטלפון שלה ליד המיטה והתקדמה לכיוון היציאה של החדר, היא פתחה את הדלת ושלי עמדה מולה, עם דמעות בעיניים. היא כנראה הגיעה לדבר איתי והנה בחורה יוצאת מהחדר שלי בבוקר. היא הסתובבה וברחה. רדפתי אחריה, אך לא הצלחתי לעצור אותה.

עשיתי הכל כדי לדבר איתה, אך כלום לא עזר. חודש מאוחר יותר, כשכבר הייתי שבר כלי, היא התקשרה וביקשה שנדבר, אמרה שהיא מוכנה לתת לזה עוד צ'אנס כי היא באמת אוהבת אותי ושהיא סולחת לי, רק במידה ואשבע לה שזה לא יקרה יותר. נשבעתי, ברור! הייתי כל כך מאושר! חזרנו, הכל היה על מי מנוחות, עד שהתחלתי לקבל מכתבים מוזרים בדואר, פתקים מוזרים חיכו לי על השמשה של הרכב, כמו: 'אתה הגבר של חיי' או 'לא אסלח לך לעולם'. בתחילה חשבתי ששלי עדיין כועסת על מה שהיה, אך הסתבר שזאת לא היא. כשכבר ראיתי כ"כ הרבה תסריטים בראש, דפיקה בדלת - אני פותח ורואה אותה, הבחורה ההיא ששכבתי איתה אחרי המסיבה. היא ובטן גדולה יחד איתה".

"לא נכון...", השתוממתי.

"היא נכנסה להריון ממני וכבר הספיקה לגדל בטן... מה שאומר שהפלה לא באה בחשבון. מה אני עושה עכשיו... לעזאזל!?! כשאמרתי לה שאני לא מתכוון לגדל את הילד היא נשבעה שאשלם על זה ונעלמה. חודש לאחר מכן אני מקבל מכתב מעורך דין עם תביעת מזונות, ומי פותח את הדלת לדוור שהביא את המכתב? שלי! היא רואה שזה ממוען אליי ואנחנו, שלא הסתרנו דבר האחד מהשנייה, פתחה אותו וקראה, קראה ולא האמינה.

בהתחלה היא צחקה, חשבה שזאת בדיחה אבל כשראתה את פניי החיוורות בעודי קורא את המכתב, היא הבינה שזה רציני. שלי עזבה אותי והיום אני אבא לילד שהוא אכן שלי, ביצענו בדיקת אבהות. האמא של הילד, מהסטוץ החד פעמי הזה, היא בחורה שאני לא מסוגל לבלות במחיצתה יותר מ-10 דקות, נוראית פשוט, אך כנראה שזה העונש שלי. זה לא משנה שהייתי שיכור, הייתי צריך לזכור שאני עושה שטויות כשאני שותה ובמקום לאבד את הראש, הייתי צריך לשמור על הדבר הכי יפה שהיה לי בחיים, איבדתי את אהבת חיי בגלל סטוץ מסריח!".

אני יודעת שכתבתי סיפור דומה בעבר, אך הכאב שלו כ"כ נגע לליבי ומוסר השכל כה חשוב בעיניי, שהייתי חייבת לכתוב את זה. אז חבר'ה, די לבגוד, המחיר כבד מדי. די לברוח, בואו נשאר ונתמודד עם הבעיות... ובטח אשמע כמו אמא כשאגיד את זה, אבל האמינו לי שאני צודקת: אל תיכנסו למיטה בלי אמצעי מניעה, זה יכול לשנות את חייכם, יכול להיות שלטובה, אבל יכול להיות גם שלא... מוכנים לקחת את הסיכון?