הייתי בסדנא בת יומיים בנושא בגידות. כשלעצמי, יש לי קושי רב עם הנושא הזה - אך כמו כל אשת מקצוע אני מניחה את דעותיי הפרטיות בצד ומגישה את העזרה המקצועית הנחוץ לזוג.

מהי בגידה? האם בגידה היא פיזית? רגשית? כלכלית?

בגידה היא תיאור של משבר יחסים עמוק בשל אובדן האמון. משמע, אם היתה מעילה כספית ללא ידיעת בן הזוג - שהרי יכול זה להתפס כבגידה. אם נוצר קשר אינטימי, חד פעמי, שהתקיים ללא ידיעתו/אישורו של בן או בת הזוג - ייתפס הדבר כבגידה. על אחת כמה וכמה קשר רומנטי מתמשך.

בקבוצה שאני חברה בה בפייסבוק העליתי את השאלה האם אפשר להתאושש מבגידה ולחזור לחיים משותפים ומאושרים.

רוב התגובות היו חד משמעית "לא", והיו שאמרו כי הדבר נתון למוטיבציה של בני הזוג לחזור לקשר.

במסגרת הטיפולית אנחנו עושים הפרדה בין רומן שהוא קשר רגשי מתמשך לבין בגידה חד פעמית, שקרתה במקרה, באופן לא מתוכנן ולרוב עם חרטה גדולה.

נושא טעון זה עולה לא פעם לדיון הן במישור התיאורטי והן במישור האישי-מקצועי.

נטיית הלב הראשונה היא לחוס על הנבגד. הוא מעורר אצלנו חמלה, רחמים, הזדהות מתוך פחד שגם לי זה יכול לקרות. אנחנו נוטים ליצור אמפתיה גלויה עם הצד ה"חלש". 

הבוגד - גם הוא נתון במשבר קשה. הוא הפר אמון , הוא חי בשקר, ייתכן וחש חרטה או בושה, הסתיר סוד שהתגלה. הוא אמור להפסיק את הקשר עם הצלע השלישית, להיכנס לתהליך טיפולי על מנת להציל את הקשר. הוא מפחד לפגוע במי שאיתה בגד. גם צד זה חווה משבר קשה ועל אף נטיית הלב - יש לתת לו מקום שווה בטיפול.

בגידה היא סימפטום או בעיה? ההנעה לבגידה יכולה לנבוע מלא מעט סיבות.

כאשר יש ניתוק רגשי רב שנים מבן הזוג, כאשר יש הימנעות מיחסים מיניים בין בני הזוג, כאשר בני הזוג נמנעים מקונפליקטים והופכים להיות "צל" של יחסיהם. כאשר אין ביטויי רגש, כאשר יש חוסר איזון כוחות בין בני הזוג ועוד. כך שלמעשה הבגידה יכולה להיתפס כסימפטום ליחסים לוקים בחסר (למעט הפרעה אישיותית/נפשית או בגידות כרוניות).

אחת השאלות האתיות שהועלו בפני - כיועצת לבני הגיל המבוגר - היא מה קורה עם בן/בת זוג חולה שאיננו מתפקד - לא קוגנטיבית ולא פיזית. האם נכון יהיה לומר שבן זוגו, היה וקיים קשר עם אחר/ת, ייתפס כבגידה?

למעשה, אין אני דיינית של בגידות ומחליטה מהי בגידה ומהי לא.

באחת הפעמים שוחחתי עם אשה שבעלה היה חולה במשך שנים. לאורך כל אותן שנים תמכה וסייעה לו, סעדה אותו והיתה עבורו. בחלוף השנים, כאשר מצבו הידרדר והוא הועבר למוסד טיפולי, היא נשארה בבית בגפה, בודדה, עצובה ומנותקת.

בעצת ילדיה התחילה ללכת למפגשים חברתיים. היא החלה לצאת לבלות, גילתה חיים שכבר מזמן ויתרה עליהם, יצרה היכרויות חדשות והפכה להיות אשה פעילה ומאושרת. ברקע קיננה בה המחשבה על כך שהיא בוגדת בבעלה, על אף שלא היתה לה שום מערכת יחסים עם גבר. היא חשה רע עם עצמה - כיצד היא יכולה כל כך ליהנות ולבלות ולחיות בעוד בעלה דועך במוסד הטיפולי. היא המשיכה לבקר אותו מדי יום ולהיות עבורו - אולם את שעותיה הפרטיות מילאה בהנאות שבעלה לא היה חלק מהן.

יהיו חלק שיקראו לזה בגידה, ויהיו שיגידו שזו אינה בגידה. מה שחשוב, ועל כך גם נסובה השיחה בינינו, היא מהי בגידה עבורה? מדוע היא חשה שהיא בוגדת בו? אם היה יכול לבחור עבורה - מה היה בוחר? אני חושבת שהתחושה לא עזבה אותה לחלוטין, אך יחד עם זאת, בעידוד ילדיה המשיכה לחוות את חייה בהנאה ובשמחה, ועדיין המשיכה לעמוד לצד בעלה. 

אני מאמינה שאין תשובה אחת שתספק את כולם. אין חד משמעיות לכל כיוון. מערכת הערכים הזוגית היא שתקבע מהי בגידה עבורה והיא זאת שתקבע אם יוכלו בני הזוג לשקם את יחסיהם ואם לאו.

אז רגע לפני שאולי זה קורה, תתפסו את עצמכם חזק ובואו לדבר את זה. לפעמים אחרי - זה כבר קצת מאוחר.

יעל חביב - מפגשים ברומו של גיל. הרצאות, סדנאות, ייעוץ זוגי ואישי.