בסוף ינואר האחרון, הייתי בבר בסרי לנקה שבו ארז הופיע לישראלים. ירד גשם זלעפות בחוץ מה שלא מתאים לעונה שם, אבל איכשהו תחת הסככה של הדקלים והבמבוק היה חם ועוטף. תחושה שמאוד מתאימה לישראלים שנמצאים יחד בארץ רחוקה.

צילום: סאן רובין

וכך היה באותו ערב שם בבר בסרי לנקה. אני שעונה על פינת הבר עם פחית בירה ביד וצופה עם חיוך מרוח על הפנים, ופתאום ניגשת אליי בוחרה צעירה ומקסימה ופונה אליי. "אני חייבת להגיד לך תודה" היא צעקה מעל הרמקולים, ולמרות שהסתכלה לי ישר בעניים, עדיין בדקתי מאחוריי ומצדדי אם יש מישהי אחרת שאליה התכוונה. "אני?" ניסיתי להתעלות על הווליום של הרמקולים גם והצבעתי על עצמי בפליאה. ובגלל שכנראה ראתה שלא הבנתי את הסיטואציה היא התקרבה אליי לאוזן וצעקה כדי שלא יהיה ספק "אני וחברות שלי קוראות את הבלוג שלך כל שבוע! את כמו התנ"ך שלנו. ממש תודה!" הסתכלתי אליה כמה שניות במבט המום ומתרגש מאוד. לא מאמינה למה שאני שומעת, אני? אותי אתן קוראות? באמת?

ומישהי שנשמעת כמוני אמרה לה אחרי רגע "אני לא מאמינה, תודה רבה לך זה כל כך כיף לשמוע!" אבל בתוך תוכי היה קול אחר שרק אמר "לא הגיוני. על איזה בלוג מדובר? כי את כבר בתקופת יובש יצירתי כבר יותר מידי זמן" התקשתי להאמין עד הסוף לכל הטוב הזה שעוטף אותי כרגע. אבל זה כל-כך חימם לי את הלב וליטף את הביטחון שחיבקתי אותה חזק ואמרתי שוב "תודה רבה לך, עשית לי את היום" עם עניין מבריקות.

זה קורה לי הרבה שאני נתקפת בתסמונת המתחזה, מי שלא יודע מה התסמונת הזאת אומרת אני מעתיקה לכם הסבר קצר מוויקיפדיה: "תסמונת המתחזה עוסקת בקושי של אנשים להפנים את ההישגים והיכולות שלהם. הסובלים מתסמונת המתחזה לרוב חשים שהם יוצרים מצג שווא וכי אין הם ראויים להצלחה או להערכה לה הם זוכים." בגדול, מה שאנשים רואים עלייך מבחוץ – לא בהכרח מתכתב עם מה שאת/ה מרגישים בפנים.

חשבתי על זה מאז אותו מפגש עם הבחורה המהממת הזאת, מה זה הדפוס ההתנהגות הזה שפשוט מסרב לקבל ולהאמין שאני יכולה להיות גם טובה במשהו? ומתי הוא התחיל? או יותר חשוב – למה הוא בכלל התחיל?

לפני פורים יש מצווה שמבקשת מאיתנו "זכור את אשר עשה לך עמלק..." שגם היום נזכור ולא נשכח את מה שעברנו בגלל עמלק. כן, גם עמלק בצורת חמאס, מצרים, איראן או חות'ים. אבל גם עמלק בצורת הדפוסים ההרסניים האלה שיש בנו. שגורמים לנו לקנא, להיות חסרי ביטחון, להיות מלאים בספקות, להסתכל תמיד על מה שאין לנו ועל מה שיש לאחרים, אלה שגורמים לנו לא להאמין. בעיקר בעצמנו.
ונזכרתי בבחורה המקסימה הזאת השבוע שוב, כי התחושה הזאת, העמלק הזה, אחרי הפסקת אש מדומה שהרגשתי שקיבלתי, המתחזה שבי צץ לו שוב.

ושוב פעם "אין לי על מה לכתוב, אני כלום ושום דבר, מה מעניין בכלל בשטויות שאני חושבת? אני כותבת לא טוב! אין לי שום דבר מיוחד לתרום לעולם הזה כרגע אם בכלל" והשיחה הזאת, אז באמצע פברואר באיזה בר בסרי לנקה, מזכירה לי שיש עמלק בתוכי שתמיד ינסה להוריד אותי למטה. אבל שליחים מאלוקים שיעזרו לי בדרך למעלה. וגם אם באמת איש לא קורה את הבלוג שלי, ורק אותה בחורה וחברות שלה, בשבילם אני אעשה את זה. הם התזכורת לזה שהבלוג הזה בכלל לא בשבילי, הוא בשבילם.

אז מי שלא תהי, תודה לך על שהארת לי על הלב שוב כמו קרן שמש באמצע יום חורפי.

ממני אליכם עם המון אהבה,

שניה.