רביב שלהבת נולד בחיפה ובגיל שנתיים עד גיל חמש וחצי התגורר באתיופיה, עקב שליחותו של אביו מטעם צה"ל.

כשחזרו לישראל התגורר בפתח תקווה ובבאר שבע. "הרביתי לעסוק בספורט, שחייה בעיקר והתאמנתי מחוץ לעיר בקבוצת השחייה של  "הפועל בית קמה, אורים" קבוצה של קיבוצניקים ועירוני אחד. "עד היום יש בי אהבה רבה למגזר ההתיישבותי- קיבוצי." הוא מסביר.

בשנת 1997 הגיע רביב לאשדוד "ומאז אני כאן ואוהב את העיר, מאד." הוא מצהיר. הוא עוסק בהוראת חינוך גופני בתיכון מקיף ז' ובית הספר גוונים לחינוך מיוחד. במקביל להוראה היה, בעבר עצמאי בתחום האופנה ובתחום ניהול מרכזי נופש וספורט.

רביב:  "הכתיבה כך כתבתי בעבר מהווה עבורי כלי לפעילות תרפיסטית לנפש, מקום בו הדמיון שלי בא לידי ביטוי, אחלה דבר שבעולם, ממליץ בחום לכולם. אוהב לשחק עם הרעיונות, המחשבות, המילים. אוהב לכתוב קצר, הדוק, הרבה פעולות שיהיה קולח. אם קולח זה מעניין."

ירועי השבת השחורה הכניסו אותו למעין "הדממה". היצירתיות ברחה  וכאילו קפאה. "עסקתי בעיקר בכתיבה קצרה, לא מסות. במחשבות, בעיקר דאגה לישראל, שהבנתי כמה אני אוהב אותה. לאחים והאחיות שלנו, לכל אזרחי המדינה." הוא מתאר את הקושי. ו"מקווה, בעזרת השם, שהשקט  והשלווה יחזרו."

בתחילת השנה, סיפור קצר שכתב "פניית פרסה" זכה לשבחים רבים וזכה במקום הראשון בתחרות כתיבה מקומית בסוגת הסיפור הקצר. חברת "הליקון מיוסיק" החליטה להדפיס את הסיפור בספר עם לקט של סיפורים קצרים  נוספים. "זהו כבוד גדול בעבורי." אומר רביב.

לקראת יום כיפור, ביקש רביב שלהבת דווקא לפרסם את הסיפור הבא:

רהב ואבנר.

זיכרונות מעורפלים מאוקטובר 1973.

"המשולש" זה שמה של שכונת מגורי ברובע ה' בבאר שבע. במבט מלמעלה מזכירה משולש ישר זווית, כך נולד השם.

הבתים, ברובם בתים פרטיים, בתי פטיו וקוטג'ים לבנים וביניהם משעולים, רחובות פנימיים צרים, מזכיר במקצת שכונות "הולנדיות".

מרכז החיים שלנו היה מגרש הכדורסל. בימי שישי כדורגל ובשאר הימים משחקי כדורסל, שלוש על שלוש, המנצח נשאר. במשעולים התחרינו באופניים. נפילות ושברים על בסיס שבועי - לקוחות קבועים במחלקה האורתופדית בסורוקה.

רהב רטס, גילי ארציאלי, איתן, דני, אבי, האחים שקד, האחים מורג, האחים גונן ואחרים. בקיצור, כולם היו בחבורה הזו. נערים בגילאי שתיים עשרה עד חמש עשרה. חצי מאה חלפה, אני מופתע שאני זוכר כל כך הרבה שמות.

יום אחד נער חדש הגיע  לשכונה. שיער חום, בלורית מסתירה  את מצחו, עיניו החולמניות, מסתתרות מאחורי משקפי ראייה. פניו עדינות. גישושים ראשונים, "מי אתה, בן כמה אתה, איפה אתה גר" ?

"אבנר, קוראים לי אבנר, אני בן ארבע עשרה ואני גר כאן" אמר והצביע על ביתו. אהה... אמרו כולם, אתה  הבן של..

חופשת קיץ  שבעים ושלוש הייתה מדהימה. בריכה, ספורט, גלידת ויטמן,  פלאפל, הצגה יומית בקולנוע. כייף של החיים. אבנר השתלב בחבורה אבל לא אהב משחקי כדור.

באחד מימי החופשה, בעת שאכלתי צהריים קראתי כתבה קצרה בעיתון "מעריב". עיתונאי אמריקאי שביקר בבסיס של הצבא המצרי תיאר מורל נמוך, ציוד מוזנח, צבא מגוחך. המשכתי לנגוס בשניצל. מה הבנתי אז?

תם החופש הגדול חזרנו לבתי הספר. בספטמבר נערך קרב אוויר מול חיל האוויר הסורי. יחס ההפלות שתיים עשרה : אפס ! מי יכול עלינו, מי ?

איני זוכר בדיוק, אני חושב שאולי בתחילת אוקטובר, שמעתי חלקי שיחות שקטות בין הורי. "הצבא המצרי, התעלה, כוננות" אבי אברהם, סגן אלוף, כנפי צניחה עם רקע אדום היה מפקד "גוש מגן"  עוטף עזה של ימינו. אבי, היה מוטרד מאד.

כקעקוע, בוקר יום הכיפורים השישי לאוקטובר נצרב לעד בזיכרוני. גברים עוזבים במהירות את בתיהם ואת בתי הכנסת. רכבים צבאיים נעים בכבישים, כוורת דבורים הומה, בטח לא יום כיפור. בכביש הראשי שבחזית השכונה ראיתי בחור ג'ינג'י חובש כיפה, מכנסים צבאיות, גופייה לבנה. אוחז בתיק גדול רץ וקופץ לרכב צבאי שאסף אותו והמשיך במהירות הלאה.

ברדיו החלו לשדר סיסמאות לגיוס מילואים. מי נגד מי, מה קורה פה?

בשעה עשר דקות לפני שתיים בצהריים, אבי התקשר. הוא ואימי ניהלו שיחה קצרה. בתום השיחה אמרה לי " לך תביא את שרון (אחותי הקטנה) היא  אצל סיגל, תיכף מתחילה מלחמה". הגבתי במעין ביטול והשבתי " מה פתאום מלחמה, על מה את מדברת".

שנייה אחר כך אזעקה. כמו אלוף העולם בריצה טסתי להביא את אחותי. האימה שחשתי הצמיחה לי כנפיים.

הימים היו קשים מאד. המורל שלי, בנו של קצין צנחנים אשר צנח במתלה והשתתף בכמה קרבות בחייו, היה בגובה הרצפה. תמונות של חיילי צה"ל בשבי האויב לא עשו טוב, לאף אחד. כולם הבינו שמשהו לא הולך, כל אחד הכיר מישהו שלחם בחזית. והנה, הלם, זעזוע גדול בשכונה.

סגן אלוף משולם רטס אביו של רהב, שפיקד בגבורה עילאית – עיטור העוז, על גדוד שריון 71 ברמת הגולן, נהרג בקרב. המציאות הכתה  בי בעוצמה. הלכתי אל רהב, עליתי לחדרו, מה אומרים? לא ידעתי איך להביט בו. נכנסתי לחדרו, רהב שכב על צדו בתנוחה עוברית. "רהב" אמרתי בלחש ויצאתי במהירות מחדרו, נבוך.

במהלך המלחמה הגיעו ידיעות על מחלוקות וסכסוכים בצמרת המדינית ביטחונית,  מלחמות גנרלים. נשמע לכם מוכר?.. צה"ל ידע מפלות כואבות, ניצחונות מפוארים והגיע אל קו הסיום מנצח, מותש, חבול.

את מה שקרה במלחמה, ניתן ללמוד ממה שפורסם באלפי כתבות, ספרים, מאמרים ומחקרים. ישראל של אחרי המלחמה הזו עוצבה מחדש, לדעתי. ועל כך בפעם אחרת, אולי.

בתום המלחמה חזרנו לבית הספר, לשגרה. הדברים לא היו כמו קודם. גם בשוך הקרבות, המלחמה מסתבר, ממשיכה להפיל קורבנות. ישראל כמו היום, דיממה, ליקקה את פצעיה. אווירת נכאים המשפיעה על כולם, כנראה.

אבנר, נעלם לי. הבנתי שבית הספר הפך לגיהנום. הוא סבל מאד מהכפשות, השמצות כואבות, מרשעות. הוריו החליטו לחזור ולהתגורר במרכז.

אבנר גונן, הינו בנו של האלוף שמואל גונן "גורודיש". בעל עיטור העוז ממלחמת סיני, מי שבעת מלחמת ששת הימים פיקד על חטיבה 7 וזכה לתהילה של קיסר רומאי, מי שאמר לפקודיו " אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו". הפך למושא של שנאה יוקדת ובוז.

 ועדת אגרנט שחקרה את מהלכי המלחמה קבעה " שלא עמד כראוי במילוי תפקידו" ההשפלה הפומבית, השחיטה בתקשורת, אין יד שמושטת. "גורודיש" נפטר בגיל שישים ואחד באיטליה, מובס.

איזה בן יכול לשאת משא שכזה?

האכזריות, השיפוטיות, הלעג שתרגלנו בהצלחה רבה לאחר המלחמה הארורה הפכה לשגרה המכרסמת בנו בהתמדה, שעה אחר שעה, יום אחרי יום, שנה אחר שנה.

גמר חתימה טובה.