עם כל הכבוד לנוסטלגיה של פעם, היו בה גם לא מעט דברים מטומטמים כמו למשל  - "נוגחי החמורים" תופעה שהייתה מאוד פופולרית במדינות המזרח התיכון  וצפון אפריקה בה נמדד עוצמתו של בן אדם בהורדת נגיחה לחמור וניצחון עליו בנוק אווט (אם החמור נופל).

שיא המופע היה אם החמור מתעלף או לחלופין כשהנוגח מתעלף בעצמו.

האירוע חסר האסתטיקה, היה ניזון מתעשיית הימורים רצינית, כלל הכנות ובחירת לוקיישן, מציאת חמור בגיל ובזן המתאים וכמובן במשקל הנכון - "ממש הפקה כשל קרב אגרוף".

הקהל התחלק לאלה שהימרו על החמור ועודדו אותו לאלה שהימרו על הגבר החסון ועודדו אותו .

היו שניסו להכניס את הקרבות לישראל וזה לא תפס, הקרב האחרון  בישראל היה לפני יותר מ50 שנים (וטוב שכך).

הסיפור על נוגחי החמורים היה נפוץ בכול צפון אפריקה והמזרח תיכון "ספורט שהמציאו הערבים" ונהפך לפולקלור רציני.

הגברים שלקחו חלק בקרבות היו בעלי חוסן פיזי משמעותי, שריריים ובמשקל ממוצע של 150 ק''ג.

ועם כל הכבוד לגברים, רוב הנוגחים סיימו את הקרב בבית חולים עם זעזוע מוח כשפרסתו של החמור על העליונה.

תעשיית "נוגחי החמורים התחלקה לשתי קבוצות האחת של החמור המיוצג  ע''י בעליו והשנייה היא המתחרה שהולך להוריד את הנגיחה. לנוגחים המפורסמים היו אפילו אמרגנים או מנהלים " והיו את המארגנים שתפקידם היה להפיק לפרסם וליחצ''ן את האירוע והכי חשוב לנהל את ההימורים סביבו וגם לשפוט ולהקפיד על החוקים.

חוקי התחרות – לקחו מספר נתונים פיזיים ויצרו מעיין "קרב הוגן " בין האדם לחמור

בחירת חמור זכר מגזע "בייתי"  בגיל 5-7  חשוב לציין שהגולגולת של החמור עבה פי 2.5 משל בן אדם ממוצע. החמור חייב להיות במשקל של  250-300 ק''ג (זה חמורים בגודל של סוס).

לאדם שמתחרה נגד החמור אין מגבלה כול מי שרוצה לחוות זעזוע מוח התקבל בברכה לתחרות וזכה לקחת חלק מהשואו ..הקהל הגיע לצפות בנוגחים המפורסמים ולצחוק על הפריירים שרצו להשוויץ ...וגמרו בבית חולים .

לפי החוקים - הנגיחה חייבת להיות במצחו של החמור אחרת ישנה פסילה והאדם הפסיד.

אם החמור תקף את האדם בנשיכה או התנפלות מחמת זעם – החמור נפסל.

ני שניצח הוא מי שנשאר על רגליו.

היו גם הרבה מקרי של תיקו בהם גם החמור וגם האדם נשארו על הרגליים. במקרה כזה היה סיבוב שני.

היה גם מקרה בטריפולי שבלוב שגם החמור וגם הנוגח התעלפו באותו הרגע של אותו "מפץ" נגיחות והקרב הסתיים בתיקו כששניהם הפסידו.

יחס ההימורים לרוב היה 70% לטובת החמור ו30% לטובת האדם - אלה שהכניעו את החמור זכו "לתהילת עולם" ועשורים רבים אחרי עדיין זוכרים ומזכירים אותם, כך למשל צ'רלי בן כליפה שעלה לגור באשדוד ועדין זכור במרוקו כגיבור.

לנוגח במקרים לא מעטים, נגרם נזק רציני שהסתיים באשפוז בבית חולים וזעזוע מוחי.

לא סיפור שנתגעגע אליו אבל טוב שנזכור שבנינו היו לא מעט חמורים ממגוון הסוגים