נוסטלגיה - סיפורו של רחוב אח"י אילת באשדוד
12.02.25 / 14:43
סיפורו של רחוב אח"י אילת החוצה את הרבעים א' וב', מייצג את סיפורה של העיר אשדוד בתחילת דרכה - לא היה צורך לנעול דלתות – כולם הכירו את כולם והשכנים היו כמו בני משפחה. הילדים נהגו לאכול אצל חבריהם והשכנים, והאימהות בילו את יומן בבישולים ובניקיונות, כשהשכונה מתמלאת בניחוחות מפתים של תבשילים ביתיים.
הבתים היו קטנים (54 מ"ר ואגב לא השתנו מאז, רק התיישנו ויש הרבה פחות ילדים בכל בית).
המרחב הציבורי הפך למגרש המשחקים של כולם בה הייתה רק קרוסלה אחת ומגלשה ממתכת והילדים יצרו משחקים מכל בלטה ומדרכה.
אז איך זה שהילדות הכי יפה הייתה שייכת לאותם הימים?
זהו סיפור על רחוב שהיה כמו הגבול בין רובע א' לב', הוא נקרא רחוב אבל זו בעצם הייתה שכונה מהבולטות והשמחות באשדוד של שנות ה-70 – קוראים לרחוב אח"י אילת אבל כולם בעיר מסתפקים בשם רחוב אילת ואולי לא יודעים שהרחוב נקרא על שם המשחתת אח"י אילת שהוטבעה על ידי המצרים בשנת 1967.
על אף הסיפור הטראגי, בו נספו 47 מלחים, הפך הרחוב לאחת השכונות הצבעוניות, השמחות והאייקוניות של אשדוד.
היום הרחוב שונה לחלוטין וכל הותיקים בו ושורשיהם, התפזרו בין כל השכונות הררבות בעיר אשדוד ומה שנותר הוא - זיכרון נוסטלגי מתוק מימים שהיו ולא יחזרו עוד. בואו נגע ברגעים האלו.
התחלה חדשה – מרובע המעברות לשכונה תוססת
שכונת רחוב אילת אפיינה את העיר אשדוד של שנות ה60-70 – השכונה החלה להתאכלס בסוף שנות ה-60, כאשר משפחות מרובות ילדים, רובן עולים מצפון אפריקה ובעיקר ממרוקו, עברו אל הדירות החדשות לאחר שנים של מגורים במעברות בצריפים ובפחונים.
הדירות, שגודלן היה 54 מ”ר בלבד, נבנו בבעלות “עמידר” ו”עמיגור” ושיכנו את התושבים בתנאים צנועים מאוד. עם זאת, הרחוב נחשב לשדרוג משמעותי לעומת המעברות, למרות הפשטות והחיים הדלים.
רוב הגברים עבדו בבניית נמל אשדוד ובמקצועות פיזיים אחרים, בעוד האימהות הקדישו את יומן לניהול משק הבית וגידול הילדים. על אף התנאים הקשים, האווירה בשכונה הייתה חמה ומאוחדת, והחיים בה התאפיינו בקשרים הדוקים בין התושבים.
חיי הקהילה – כמו משפחה אחת גדולה
ברחוב אילת לא היה צורך לנעול דלתות – כולם הכירו את כולם, והשכנים היו כמו בני משפחה. הילדים נהגו לאכול אצל חבריהם והשכנים, והאימהות בילו את יומן בבישולים ובניקיונות, כשהשכונה מתמלאת בניחוחות מפתים של תבשילים ביתיים.
אחד מהמאפיינים הבולטים של השכונה היה חיי החברה התוססים שלה. בשעות הערב והלילה, בני הנוער נהגו להיפגש ולבלות, בין אם ברחובות השכונה ובין אם במועדונים המקומיים – “ויצו” ברחוב יאיר לצעירים יותר, ו”הקילט” במתחם הקליפורניות לבוגרים יותר. לא מעט סיפורי אהבה שהתחילו בשכונה הסתיימו בהקמת משפחות שורשיות ומוכרות באשדוד של היום.
משחקי ילדות – בלי מסכים, אבל עם הרבה יצירתיות
מאחר שלכל ילד לא היה חדר משלו, המרחב הציבורי הפך למגרש המשחקים של כולם. המשחקים הפופולריים כללו “צ’ק צ’יקה לה בוריקה”, קלאס, שלושה מקלות, סטנגה, גומי, גוגואים, פורפרות (סביבונים) וגולות. בנוסף, הילדים גידלו חיות כמו חמורים, סוסים, תרנגולים, יונים וכלבים – חתולים היו בשפע, אבל הם הסתדרו לבד.
אמצעי שעשוע “רשמיים” כמעט ולא היו: לא היו מדשאות, גני משחקים או מתקני שעשועים ראויים, למעט קרוסלה, מגלשה ונדנדה עשויות מתכת, שהתחממו בקיץ לרמות בלתי נסבלות. ובכל זאת, הפשטות הזו לא פגעה ולו במעט בשמחת החיים של הילדים.
מסורת, תרבות וחיי הדת
ימי שישי היוו חלק מרכזי מהוויית השכונה: הנשים והנערות ניקו את חדרי המדרגות יחד, האבות לבשו ג’לביות לבנות ונעלי “פנטופלה” וחיכו למפגש החברתי בבית הכנסת. ריחות התבשילים התערבבו עם קולות שירת פיוטים ומוזיקה שהתנגנה מטרנזיסטורים – אום כלתום, כמובן.
בחגי תשרי הייתה השכונה כמרקחה – ראש השנה, יום כיפור, ובמיוחד סוכות, שבו הבנים היו “משיגים” קרשים לבניית סוכות, והבנות עסקו בקישוטים. התפילות בבית הכנסת של משפחת שטרית, עם הלחנים והניגונים המרוקאים, היו חוויה מאחדת ומרגשת.
האגדות של השכונה – סיפורים של פעם
כל שכונה אגדית חייבת דמויות בלתי נשכחות. אחת מהן הייתה ג’ורג’ט, מי שהפכה את חג השבועות לחג הכי שמח ורטוב בעיר. היא הייתה זו שהכניסה לאופנה את שקיות המים – מסורת שגרמה לחג להפוך לאירוע פרוע ושמח. היום, לעומת זאת, זריקת שקית מים על עובר אורח עלולה להסתיים בתביעה משפטית.
ואיך אפשר בלי הסיפור על אבלין קדוש ועופרה ארפי, שתי נערות מתבגרות שיצאו בניגוד להוראות הוריהן למועדון “ויצו”. כשהן חזרו הביתה, האבות – דוד קדוש ועמרם ארפי – חיכו להן בכניסה לשכונה עם פיג’מות ועצבנות גלויה. העונש? תספורת עקומה בשביל אבלין, ו”מכה חינוכית” בשביל עופרה. תקופה אחרת, חוקים אחרים – אבל זיכרונות עם הרבה הומור ונוסטלגיה.
דמויות וסיפורים שהפכו להיסטוריה מקומית
שמות רבים עיצבו את זהות השכונה, בהם ג’ילבר אלקרייף וסימו בנישו – כוכבי הכדורגל, חנניה אפרגן איש העסקים, איריס נפתלי, יו"ר ועד העובדים של עיריית אשדוד, צבי מנור, שהיה מנכ"ל אגן כימיקלים, חביב אדרי מחלק הנפט והקרח, המרקיד ז’ק “אוחה” אוחיון, ודני בן אבו – גיבור ישראל.
נזכיר את דמותו של רבי יחיא ממן עם האופניים שנפטר בגיל 120, את משפחת שטרית המיתולוגית ההורים של יעקב ורב שמואל אריק. משפחות שטרית, קדוש, סרוסי, ארפי, טובול, חזות, מלכה, אוחיון ורבות אחרות ורבים וטובים הפכו את רחוב אילת לבית חם.
אולמי השושנים - האטרקציה ברחוב:
אולמי השושנים היה מהאולמות הכי מבוקשים בעיר ושדרגו את הרחוב כאשר תושבי העיר נהרו לחגוג חתונות, ברי ובתי מצווה, בריתות ועוד.
מתחת לאולם פעלו חנויות מכולת ועוד ששרתו את דיירי השכונה.
בקצה השני של הרחוב, ממש בתחילתו, היה המבנה ששימש למשרדים והיום מתנהלת בו פעילות ענפה של עמות "ילדי שגיא ויעקב".
רחוב אילת – פעם שכונה מספר 1
הזיכרונות מרחוב אילת של שנות ה-70 הם עדות לתקופה שבה ערבות הדדית, אחווה ושמחת חיים היו ערכים מרכזיים. אמנם העולם התקדם, אבל אי אפשר שלא להתגעגע לאווירה החמה ולפשטות המיוחדת של הימים ההם, הכל היה בה והיא הייתה המרכז של אשדוד - זה שמחבר בין רבע א' וב' וכמו גם חיבר את העיר הקטנה והחמה שערבות הדדית היה השם השני שלה... הלוואי עלינו היום אחווה וערבות כמו שהייתה אז
רחוב אילת של היום:
רחוב אח"י אילת מאז ועד היום לא השתנה כלל מבחינת המראה החיצוני, אותם בניינים אותם 2 מרכזים מסחריים ב 2 קצוותיו, אותו בית הכנסת של הספרדים אותו ניהל הרב המקסים ישועה בן טולילה ז"ל. אגב בית הכנסת היום נקרא על שמו - בית ישועה.
שלא כמו ברחבי העיר הבניינים לא התחדשו והם מתחילים אט אט להתפורר.
כן התהפך האופי האנושי של המקום והוא כבר לא שכונה של ביחד אלא של כל אחד לחוד - תושבים שברובם משכירים את הדירות שלהם, או נותרו לגור שם עם הבניינים. לא תראו ילדים משחקים ברחוב ולא קהילה שכונתית.
בקצה הרחוב נמצא מתנ"ס עוזיאל, מה שהיה פעם בית הספר היסודי עוזיאל והתקווה לעתיד הילדים
מה צפוי ברחוב אח"י אילת?
האמת שלא נראה שצפוי הרבה - ישנה תוכנית פינוי בינוי של חברת דימרי שפונה לרחוב הרצל - אבל היא תקועה בועדות כבר 12 שנה ולא ברור לאן היא מובילה. מי יודע... אולי יום אחד יחדשו ויחיו את הרחוב - אבל אין לצפות להחיות את הנשמה של הרחוב - אולי באחרית הימים עם בואו של משיח בן דוד
מקווה שאהבתם להיזכר.
הכתבה מוקדשת באהבה לדור ההורים של שכונת רחוב אילת.
תודה מיוחדת לעופרה ארפי אלחרר, אמי היקרה, שעזרה לי להביא את הזיכרונות הללו לחיים.
משה אלהרר
עקבו בפייסבוק
עקבו באינסטגרם
