בימים אלו מציינים ברחבי הארץ את זכרם של כ-4000 יהודי אתיופיה אשר נספו במהלך המסע וההמתנה לעלייה במחנות הפליטים בסודאן בזמן מבצע אחים בשלהי שנות השבעים. סך הכל כ-4000 במספר, ביניהם איש ואישה, ילדים זקנים וטף.

לרגל היום המשמעותי והחשוב, אנו מביאים אליכם את סיפור מסעו של סיסאי יעקוב, בן העיר אשדוד שהיה בן שש כשמשפחתו החלה את המסע אל הארץ המובטחת, כפי שעלה בשיחה אישית עם המשנה לראש העיר, יניב קקון:

"אני זוכר שהתחלנו בשקט. הכול נעשה מאחורי הקלעים, בשקט. בן דוד של אימא שלי שהיה בארגון העליות הגיע הרבה לבית שלנו. את המסע שלנו התחלנו מהבית, נחנו בימים והלכנו בלילות.

הלכנו מרחק שמקביל למסע בין קריית שמונה ועד אילת עם עצירה אחת שאיננה שינה של כמה שעות באמצע המסע. קיבצו אותנו במחנה אוהלים זמני ומשם התקדמנו לאחר התארגנות, בנקודה זו התחילו ללכת במקביל אלינו שודדים, נגיע אליהם בהמשך.

המסע היה קשה, הליכות ארוכות, זקנים ותינוקות. אך למרות הקשיים, לא נרתענו ושמנו מול עינינו את ירושלים. ההליכה אמנם הייתה קשה אך הפחד הגדול היה מהשלטונות. מי שנתפס על ידי כוחות השלטון, עבר עינויים, אחיין של אבא שלי, שחי היום בכפר סבא, עבר עינויים קשים, שכללו כליאה ושבירת רגליים.

בנקודה מסוימת, לקראת מעבר הגבול של סודן, עזבו אותנו הכוחות המלווים שיצאו אתנו מאתיופיה מחשש מהחיילים הסודנים. ברגע שהם עזבו, הופיעו השודדים, עליהם סיפרתי קודם, בכדי לבזוז את כל הכסף ולפגוע בנו במידה ונסרב.

הכסף הוטמן בבגדי הילדים או בבגדי הגברים המשפחה. השודדים התחילו להפעיל אלימות וכל מי שעמד בדרך ספג מכות מכתות הרובים, נשים וגברים, עד שכל הכסף שנשמר אצל הגברים נלקח. הכסף שהוטמן אצל הילדים נשמר ברוך השם.

לאחר מכן, השודדים, שלא הסתפקו במה ששדדו, החלו לשפוך את המים ואת לחם המסע שלנו. זו הנקודה בה החלו עינויי הנפש והגוף הגדולים באמת של המסע. התחלנו לצעוד ללא צידה או מים אל תוך מדבריות סודן המלאות בחיילים סודנים ובשודדים נוספים.

בכל נקודה בה עצרנו להצטייד, בעזרת משלחות אל ערי סודן בעזרת הכסף שנותר, חיכו השודדים שלקחו חלקים מרכזיים מהצידה והמים שלנו. לא היינו היחידים ש"זכו" לטיפול הזה, בעודנו הולכים, ראינו גופות ילדים שנפטרו מקשיי המסע ומחוסר צידה, אצל המשפחות הצועדות לפנינו. את גופות הילדים, תלו על העצים, כך למדנו מאוחר יותר היו בכדי שחיות המדבר לא יאכלו את הגופות.

לאחר שחצינו מחצית ממדבר סודן, בני המשפחה לא יכלו לצעוד, התייבשנו. בשארית כוחותינו, התפצלנו לשתי קבוצות בכדי לאתר מאגרי בוץ ומערות בהן היו מקורות מים. דאגנו אחד לשני וההליכה הייתה קשה והפכה קשה יותר ויותר עם כל צעד, אך היינו מוכרחים לשרוד, חייבים להגיע אל ירושלים...

מצאנו מים! התחלנו למלא את הכדים הקטנים שהיו ברשותנו והילדים רצו פנימה ושתינו כל מה שיכולנו להכיל. כוחותינו חזרו אלינו והמשכנו ללכת עם מוטיבציה מחודשת.

צעדנו והגענו לאגם מים מתוקים, הקבוצה השנייה שהתפצלה מאתנו לא הגיעה עדיין, בקבוצה זו היה גם אחי, דאגתי לו מאוד. לאחר המתנה של כמה שעות מורטות עצבים, הקבוצה הגיעה והשמחה הייתה גדולה.

בנקודה זו מגיעה משאיות הובלת בקר והעמיסו עליהן רק את מי שיכול היה לשלם בעבור הנסיעה. כל מי שהיה לו שילם והחל בנסיעה, לאחר מכן הבנו שמטרתם הייתה להוציא מאתנו את כל הכסף שנותר, כי העלו למשאיות שנותרו גם את מי שלא היה לו איך לשלם.

המשאיות הגיעו למחנה הבנוי מצריפים שבנו עבור פושעים נמלטים מהשלטונות ועבורנו. במחנה עצמו, הפושעים אנסו את נשותינו, הלא נשואות. כל לילה לווה בצעקות הנשים הנאנסות, וכוחנו לא עמד לנו למנוע את האסון הנורא.

מנהיגי הקהילה התכנסו והחליטו כי כל גברי הקהילה ישנו עם אחיותיהם או בנות דודיהן ויאמרו כי הם נשותיהם. וכך נפסק מעשה עוולה, לאחר הכרעה מנהיגותית זו.

בכדי שנוכל להתקיים, מנהיגי הקהילה, קיבלו תרומות מבחוץ של קמח וכסף וחילקו אותם בנינו בכדי שנוכל לשרוד. למרות זאת, המחלות, קשיי המסע שעברנו, ההתעללות והחוסר במזון גרמו לכך שבכל יום נפטרו בין 10 ל15 אנשים מאנשינו.

אני זוכר מקרה אחד במיוחד מהשהייה במחנה הזה, בו אחד החיילים אנס את אישתו של אחד הפושעים הנמלטים וכאשר הפושע הגיע לבקתה הוא חטף לו את האקדח, הרג אותו וברח לאתיופיה. מיד לאחר המקרה הזה, הגיעו חיילים סודנים וטבחו ללא אבחנה בכל משפחות הפושעים הנמלטים, עם ג'יפ ותת מקלע יורים מעל ראשינו, כדורים מעלינו. רצנו. בתור ילד חשבתי שהגיעו לחסל אותנו.

החיילים החזירו אותנו למחנה ומהמחנה לקחו אותנו אל מחוץ למחנה אל וואדי מעליו היו משרדי הקצינים. הילדים והנשים רוכזו מעל הוואדי, את הגברים ובני הנוער ריכזו בתוך הוואדי והגיעו שני טרקטורים גדולים בכדי לכסות את כל מי שנמצא בוואדי.

האו"ם צילם את המתרחש והיו צעקות וויכוחים מכל כיוון. ולאחר 20 דקות מעוררות אימה, כל כוחות החיילים התפזרו, אני זוכר את זה כמו היום. חזרנו למחנה, לאחר חודש יצאנו למסע נוסף אל שדה התעופה של סודן, אל מחנה לילי נוסף ממנו הוציאו אותנו במשאיות. המסע הזה נכשל, אינני יודע מדוע והחזירו אותנו לעוד חודש במחנה שדה התעופה.

באחד הימים, אימא שלי שלחה את אחי אל המחנה הקודם להביא צידה (כי היינו רשומים גם בו) והלשינו עליו, אחת המשפחות הצילו אותו והבריחו אותו אל מנחה שדה התעופה והוא עלה בסוף שבוע אחרינו לארץ. באחד הלילות, הודיעו לנו שהגיע תורנו, עלינו שנית למשאיות. אני זוכר את הטיסה, איך איש צוות הרים אותי פנימה עד פתח המטוס והטיסה אל ישראל החלה.

הגענו לארץ! כשנחתנו נישקנו את האדמה והדבר הבא שאני רואה זה בניינים, אני שגרתי לפני כן בכפר, מעולם לא ראיתי בניינים לפני. שיכנו אותנו בבתים זמניים והדבר הבא שאני זוכר הוא כמה מורכב היה להתרגל לאוכל כאן :) אבל גם כאן שילוב בין האוכל והמתכונים שהבאנו איתנו והאוכל הישראלי, היה התשובה לשילוב מנצח."

את הסיפור הוא מקדיש לשמעון בנו, כי לדבריו, הסיפור הזה הוא קודם כל סיפור מאב לבן.