סיפורה יוצא הדופן ומעורר ההשראה של תושבת אשדוד, הודיה אוליאל הוא שמה, שעשתה את הבלתי ייאמן ועל אף שלוקה ב-CP (שיתוק מוחין), עם כל המשמעויות היוצאות מכך, היא סיימה את לימודי הרפואה בחודש אוקטובר האחרון. למעשה הפכה לרופאה הראשונה בישראל שסובלת משיתוק מוחין.

בראיון לתכנית 'העולם הבוקר' אוליאל מספרת כי היא נולדה עם שיתוק מוחין המשפיע בעיקר על תפקודה המוטורי. אחרי עשרות טיפולי פיזיאותרפיה וחמישה ניתוחים אורתופדיים, היא נעזרת בקב בהליכתה. 

עוד בילדותה נאלצה אוליאל להתמודד עם דחייה חברתית. לאורך כל הדרך היא השתלבה במסגרת רגילה ולאו כזו שמתאימה לצרכיה. "יש בי שוני ולא כולם יודעים תמיד לקבל את זה. לאט לאט למדתי להסתדר, זה לא תמיד היה קל" - היא אומרת.

עם סיום הלימודים באולפנא היא החלה בשירות לאומי בבית החולים אסף הרופא ולאחר מכן החלה בלימודי הרפואה בטכניון שבחיפה. "תמיד ידעתי שאני רוצה להיות רופאה" היא אומרת בראיון ומספרת כי כבר במהלך הניתוחים שעברה קיוותה שביום מן הימים היא אכן תהיה רופאה.

בתקופת הלימודים בטכניון, בעודה בת 20 בלבד, היא העתיקה את מגוריה לחיפה כסטודנטית מן מהמניין ונאלצה להתנהל לגמרי לבדה עם כל מה שכרוך בזה.

אוליאל מתארת את הקושי האדיר שבא לידי ביטוי גם בדברים שלאחרים נראים כקטנים ביותר: לנעול נעליים, לעלות במדרגות, להחליף בגדים, ללכת בגשם והרשימה, תהיו בטוחים, עוד ארוכה. "בכדי להספיק להיות במחלקה בשעה 7:00 בבוקר, הייתי מתעוררת בשעה 04:00" היא אומרת בראיון.

כנשאלה מה המסר שתרצה להעביר לאנשים בעלי שיתוק מוחין ובכלל, ענתה אוליאל: "אני לא רציתי שהמגבלה שלי תמנע ממני לעשות את מה שחלמתי וזה לא תמיד היה קל. הסוף אמנם נראה מאוד יפה, אבל הדרך הייתה מאוד קשה, היו נקודות שהבנתי שאסור לי לוותר."

עם סיום לימודי הרפואה פרסמה אוליאל פוסט מרגש ומעורר השראה (בלשון המעטה) שמסכם את החוויה שעברה.
אנחנו מביאים לכם כאן חלק קטן ממה שכתבה אוליאל בפוסט (לא נגענו): 

"לכל אותם ילדים דחויים חברתית שמטפטפים להם שלא ייצא מהם כלום. כל אותם המוחרמים, שלא מוזמנים למסיבות. כל אותם הילדים שמאושפזים נון-סטופ ונחשבים ילדים משולבים במערכת החינוך, לכל הילדים עם עודף משקל, לילדים עם משקפיים, לילדים נמוכים, וגבוהים, ושונים, לבעלי נטיה מינית שונה, לילדים שמגמגמים, לילדים שפוחדים לדבר (יש דבר כזה), לילדים האלו שכשהם פותחים את הפה לא ממש שמים עליהם, לילדים שמשתמשים במכשירי עזר, לילדים שהולכים עם מקלות או סדים או קביים- לכל ילד שונה באשר הוא- אולי זה לא מה שיקבע את הגורל. גם לא ציון הפסיכומטרי, וגם לא תואר נחשק כמו רפואה. מה שיקבע אותו זה עזרת ה', ונחישות שהיא בגדר חריקת שיניים, נחישות כזו עם הרבה תקוות ובכי בלילה- שאתה יודע שאתה לא תוותר- ותהיה מאושר בסוף!!!! שגם אם חושבים או גורמים לך להרגיש אפס או קטן- על הצורך בעזרה- או על עצם היותך- אתה יודע שגם יבואו אחרים- טובים יותר, חומלים יותר. שאם עכשיו שחור? זה לא אומר שזה לנצח. זה אומר שעכשיו שחור- אבל אולי העתיד צבעוני יותר

אני שולחת חיבוק וכח לכל מי שנמצא במצב שלי- וחושב שאין לו סיכוי. יש לו, זה רק לא אומר שזה פשוט. זה רק אומר שזה דורש נשימה ושכנוע עצמי יומיומי- שאולי מחר- יהיה ורוד יותר."