צילום: נואמי גוזלן

את האפרו של אבישי צדוק אין אחד שלא מכיר ברחבי אשדוד. דמותו המוכרת מהשנים האחרונות כמוזיקאי, בליין ומאחורי הבר של השלומפר נשארה בלבבות רבים של צעירי העיר.

היום בגיל 28, יחד עם חברו הטוב לירון וכחלק מה-G.O.V.A Project, הילד שאיבד את אביו ז"ל בגיל 12 בחופי אשדוד, יצא מהדת והלך בדרכו האישית שהובילה אותו מקריית ארבע, ירושלים ועותניאל אל אשדוד - כובש את במות תאילנד דרך העוד והמוזיקה.

איך הכל התחיל?

בגיל 17-18, אבישי נחשף לעולם הטראנס דרך מסיבות טבע, שם חווה חוויות של חופש וגילוי עצמי. במהלך שירותו הצבאי, תאונה הובילה לאובדן אחת מאצבעותיו, מה שאילץ אותו ללמוד לנגן גיטרה ביד שמאל. כך הפכה המוזיקה לחלק בלתי נפרד ממנו, ושימשה עבורו שער לריפוי ולביטוי עצמי.

"כשהמוזיקה מכניסה אותך לרבדים בתוכך שאינך מכיר כי הם חבויים בתת-המודע, אתה נכנס למסע דרך הטראנס."

צילום: נואמי גוזלן

"לפעמים צריך לעבור דרך כאב – אך דווקא כשמשחררים אותו וחוצים דרכו, מגלים בתוכך רבדים עמוקים יותר של שמחה, אושר ונחת."

לאחר השחרור מצה"ל יצא לטייל באפריקה והתאהב במוזיקה האפריקאית, ובעיקר בצלילים הייחודיים של המוזיקה האתיופית. כשחזר לארץ בעקבות מגפת הקורונה, הבין שהמוזיקה היא ייעודו והחליט להקדיש לה את חייו.

המעבר לאשדוד:

אבישי חיפש מסגרת שתעמיק את הידע המוזיקלי שלו, והגיע לבית הספר 'מזמור' בגבעת וושינגטון. כך נסגר מעגל מרגש – הוא חזר לאשדוד, העיר שבה איבד את אביו, שהפכה עבורו לבית. הוא התגורר בכפר הסטודנטים החדש בעיר, השתלב בלימודים ובעבודה, והתחבר לקהילה המקומית.

"אשדוד שאבה אותי וגנבה לי את הלב. התאהבתי בעיר, באנשים, ובכל מה שסבב אותי. השנים האלו היו תקופה של התפתחות ויצירה – מסע אמיתי."

לאחר ארבע שנות לימודים, אבישי החליט לצאת למסע בעולם כדי להעמיק את חקר המוזיקה ולשלב בין הסגנונות שאסף לאורך הדרך.

אבישי בשלומפר | באדיבות אבישי

אבישי תכנן הופעה גדולה ב-1.11.23, שלאחריה היה אמור לצאת למסע המוזיקלי שלו בחו"ל, אך אירועי 7.10 שינו את התוכניות. הוא היה במסיבת טבע בדרום כשפרצה המלחמה, וכשחזר לאשדוד נקרא לשירות מילואים. באופן טבעי, החלום נדחק הצידה.

במהלך חמשת חודשי המילואים, הוא וחברו לירון רחמים (ששירת איתו בסדיר) החלו ליצור טראנס יחד. המוזיקה הפכה לעוגן בתוך הכאוס, והם הרגישו שהם מסוגלים להביא ריפוי דרך הצלילים והריקוד.

לאחר השחרור מהמילואים, החלום של אבישי חזר לחיים וההופעה הגדולה שלו התקיימה עם המון נגנים שעברו איתו את המסע שלו.

לאחר מכן הוא הפיק מסיבת פרידה עם אומנים מוכשרים, אליה הגיעו כ-200 איש מלאי אהבה ותשוקה למוזיקה. זה העניק לו את הכוח להיפרד מכולם ולצאת למסע שלו.

G.O.V.A Project כובשים את תאילנד:

אבישי טס לתאילנד, שם חבר ללירון שהמתין לו. המוזיקה שלהם הפכה לכלי להתמודדות ולשחרור, כשבבסיסה המסר: אפשר למצוא אור גם ברגעים החשוכים ביותר.

תחת השם G.O.V.A, המשלב את ז'אנר הגואה בטראנס עם וייב מסיבות ה'נובה', אבישי (על העוד) ולירון (על האלקטרוניקה) החלו לכבוש את במות תאילנד ולגעת בלבבות עם אלבומם No Place To Go.

באלבום נכלל גם השיר Angel You Can Fly, שהקדישו לזכרה של בר זוהר ז"ל, שנרצחה במסיבת נובה.

"הטראק הוא שיחה בין בר למלאך – סימפלנו הקלטה שלה ששרה, והמלאך עונה לה דרך הצלילים. בסוף היא נפרדת מהמלאך, והוא עונה לה בסולו גיטרה מלא געגוע ורגש. הרגשנו שהיא ממש הייתה איתנו, מנחה אותנו איך ליצור ומה מתאים."

המסע המוזיקלי שלהם החל בפאי, שם הופיעו במסיבות חוף אגדיות תחת כיפת השמיים במון ביץ' – עם ליין מסיבות שהם הרכיבו בעצמם.

כשהם מופיעים 3-4 פעמים בשבוע, הם משכו קהל מגוון של ישראלים, תיירים ומקומיים שהתמגנטו לאנרגיה שלהם.

ההצלחה לא איחרה לבוא, ועד מהרה הוזמנו להופיע באירועים גדולים של עד 900 איש. ההופעות בפאי התקיימו בטבע – שדות שהפכו ללוקיישנים קסומים עם ברים, במה ונחל זורם לצד הקהל.

"זה הרגיש כמו גבעת יונה, רק בתאילנד."

עד מהרה שמם הפך למוכר בכל האזור. "היינו הולכים ברחוב ומזהים אותנו. אי אפשר לפספס את האפרו הזה. גם היום בקופנגן אני מקבל פידבקים ושואלים אותי איפה אני מופיע.

אנשים חיכו לסטים שלנו – הבאנו משהו חדש ושונה, לייב סשן עם עוד, וזה עשה את ההבדל."

המוזיקה כמסע של ריפוי:

מעבר להופעות, החוויה בתאילנד הייתה מסע של גילוי והתנסות. אבישי ולירון הקליטו סאונדים מהטבע, שילבו אותם בסטים שלהם, ונתנו למוזיקה שלהם לזרום ולהתעצב בהתאם לרגע.

"זה מסע. יש רגעים בלתי צפויים ומאתגרים, ואתה פוגש את עצמך במקומות שלא הכרת. יצאת מאזור הנוחות – וזה המקום שבו הקסם קורה."

כשלירון חזר לישראל למילואים, אבישי המשיך להופיע ולכבוש את המזרח עם הצלילים של G.O.V.A. הופעותיו באפריל בקופנגן נסגרו כבר לפני חודשיים, וצפויים להשתתף בהן כ-1500 איש.

"הרגשנו שאנחנו יוצרים ריפוי, לא רק לעצמנו אלא לכל מי שהיה איתנו שם. אנשים ניגשו אלינו אחרי הסטים ודיברו על איך הצלילים נגעו בהם, איך הם מצאו שחרור דרך הריקוד. אנחנו יוצרים מוזיקה שהיא לא רק בשביל הריקוד – אלא גם בשביל הנשמה."

יש געגועים?

"בטח, לחברים ולמשפחה הקרובה – לאחיינים, לאחי, לאמא שלי ולבעלה. לכל הדבר המדהים הזה שעזבתי והשארתי בארץ. יש געגוע, אבל גם שיחות טובות והבנה שבעזרת ה' אני אחזור בצורה יותר בוגרת.

תמיד כיף לפגוש אנשים מהעבר או חברים שמצטרפים למסע. יצא לי להיתקל באנשים שהגיעו לפאי ואמרו לי: 'היי, זה אתה מהשלומפר!' – חוויה מטורפת.

בסוף, מה שנשאר זה פשוט ליהנות מהדרך, לקבל את הרגעים הטובים של הביחד ולמצות אותם עד הסוף."