בסרט הדוקומנטרי הכל כך אותנטי "ארבעה בתים וגעגוע", אלקבץ משתף במסע שעבר, ומודה למרות הזמן שעבר: "אני עדיין שם. כל מי שחווה את טבח 7 באוקטובר נמצא עדיין שם, וזה קשה להגיד. הסוכות עדיין נמצאות בכפר עזה, הקישוטים. מעבר לזה, כל עיי החורבות, הדם והזוועות שעשו, הכל חרוט וצרוב". 

הם היו משפחה מאושרת שעברה מהעיר לחיי הכפר והם חיו את החלום שהפך לסיוט שלא נגמר וכנראה לא ימחה לעולם - איך זה קרה?

כל הבעה וכל קמט שנולד בפניו של אלקבץ, מלמדים על הכאב שעבר, על חוסר האונים שחווה, על השבר שנמצא עמוק בתוכו ובתוך משפחתו, אלו מדברים ומספרים יותר מכל נהרות הדמעות ששטפו אותם.

שמעון אלקבץ ומשפחתו כבר לא יוכלו לחזור להיות מה שהיו והוא מבין זאת, ולכן הוא מינף בצורה מושלמת את מעמדו הרם בתקשורת, כדי ליצור סרט שיגיע למקסימום אנשים, במקסימום עוצמה במינימום התערבות בימויית.  סרט שישאיר אותנו עם השאלה - איך זה יכול להיות?

השאלה הזאת היא ככל הנראה הדבר הנכון היחיד שאמור להישאר איתנו - הרי שאי אפשר להסביר, הרי שהיהירות היא זאת שהביסה אותנו והורידה אותנו על הברכיים, הרי שלאף אחד באמת לא יכולה להיות תשובה טובה - איך זה קרה? 

כל שנותר הוא להפנים ש - הכל בעתיד יכול להיות, שנפסיק להניח הנחות - שמשהו לא יכול לקרות - שנהיה צנועים ומוכנים, שנעריך את העובדה שאנו חיים במקום שבכל רגע נתון יכולים להתהפך עלינו ממקומות בילתי צפוים, בין אם זה אפילו המצרים, הטורקים, לפתע אמריקה יכולה לא להיות מובנת מאליה - שלא נשאל שוב - איך זה יכול להיות?  וזהו המסר איתו נותרנו בסיום הסרט. 

השאלות שנותרו פתוחות ללא תשובות הביאו את שמעון אלקבץ לעבור מסע מטלטל, כשבעשרת החודשים האחרונים, תיעד בסרט את קורות משפחתו בכפר עזה בבוקר ארור של ה 7 באוקטובר בו שכל את בתו סיון שנרצחה יחד עם בן זוגה נאור. "אתה אבא של סיון ועיתונאי. רגע כזה היה כשנכנסתי לבית שלה" סיפר.

אלקבץ הביט בלבן של העיניים לחיילים שנכנסו לקיבוץ כדי לנסות ולהבין מהם - למה הם הגיעו כל כך באיחור?
הוא לא שפט אותם, לא כעס, אלא רק שאל אותם וגרם להם לענות בכנות, בלי לטייח וכל שנותר להם הוא להרכין את הראש בפניו, בפני מי שמייצג את התוצאה של אותו המחדל, מחדל הקונספציה, מחדל חוסר המוכנות, מחדל היהירות מחדל ה -"איך זה יכול להיות".

למה 4 בתים וגעגוע?

לאחר המעבר מאשדוד, התמקמה המשפחה ביישוב בארבעה בתים, ומכאן שמו של הסרט. באחד גרו ההורים ענתי ושמעון. בשני גר בנם גיא עם משפחתו, בשלישי הבת נועה,  ובבית הרביעי, בשכונת "דור צעיר", גרו הבת הצעירה סיון ז”ל ובן זוגה נאור חסידים ז”ל, שנרצחו ע"י בני העוולה.

כיצד החל הסרט?

הסרט החל כשאמנון רבי, חבר ילדות של אלקבץ, והבעלים של חברת קסטינה תקשורת, שאל האם יש אפשרות לשלוח צלם להלוויה, ושמעון הסכים. כך החל התהליך, ללא ידיעה לאן הוא יוביל ובתום מסע שנמשך עשרה חודשים, למעלה  מ-20 ימי צילום מלאים, בבימויה של יסמין קיני הושלם סרט ההנצחה המרגש, הכולל התכתבויות מצמררות של סיון ז"ל עם המשפחה שניות אחדות לפני שנרצחה עם בן זוגה על ידי המחבלים שחדרו אל ביתם : "אבא, תבטיח לי שאתה בסדר, שאמא בסדר, שגיא בסדר, שנועה בסדר. יורים לנו על הבית, אנחנו מתחבאים מתחת למיטה בממ”ד, נאור ואני" כתבה בשניות האחרונות לחייה ולחיי בן זוגה.

ועכשיו?

נכון להיום משפחת אלקבץ מפוזרת בכל רחבי הארץ. שמעון וענתי גרים בראש העין, הבת נועה בבאר שבע, גיא בשפיים ונדב בביתו שבמבשרת. את זכרם של סיון ונאור הם מנציחים גם דרך הפיכת הבית שבו שניהם נרצחו לבית עדות. יהי זכרם ברוך.