צילום פרטי

על אף המספר הגבוה, הגיל יכול להטעות ונראה שעם הזמן מירה קדוש דווקא עכשיו מתחברת אל עצמה ואל הילדה שבה באמת.

כאמא ל4, המורה הדוסית שלימדה סיפרות במקיף ד' פרשה לפני 3 שנים אחרי 35 שנים וכבר הייתה סגנית מנהלת, החליפה גלגול, והיום - אחרי גירושין לא קלים - מירה מגשימה את עצמה כמשוררת, אבל לפני הכל - כבן אדם. 

"בקדמת הבמה של היותי - אני משוררת, אדם כותב. כל ההתרחשויות והזהויות, באות לידי ביטוי בתרגום למילים כשהן מקבלות גוף סיפורי או שירי. זה מקום מאוד עוצמתי בזהות שלי. אני אדם מאמין, אישה יהודיה והיהדות שלי אומרת לי המון דברים. זה מעבר למורשת אבותיי, זה מקום שאני מנסה לזקק, לשמוע, להבין ולדבר אותו גם."

השירה שלה נועזת וחשופה יותר מאי פעם ומירה לא מתביישת לחשוף אותה. אך השירים ה'אירוטים' שלה הם בסופו של דבר רק מעטפת למה שהיא מבקשת להוציא מבפנים.

"זאת שירה אירוטית כי זה נכנס מצ'אקרת הבסיס. מהחיים, מהפיריון, של הולדה. אני משוררת של חושים, של רגש, של הגוף. והגוף חכם מין הדעת, יודע לזהות עולם שלם וצריך להיות קשוב לו. הגוף הוא לא דבר בזוי ומלוכלך. הגוף יכול לעלות לקדושה מטורפת, את כל המצוות אנחנו מקיימים דרך הגוף. יצרו אותנו בשר ורוח."

מבחינתה, מה שמחזיק אותה בחיים זאת הידיעה שאלוהים אוהב אותה אהבה עצומה, והיא מרגישה את זה מהקרביים ומאפשר לה להיות היא.

"אני אוהבת את הרב גווניות הזאתי. רבי נחמן אומר שבעצם כל המלחמות וכל ההתנגשויות והמריבות - הכל זה בתוך האדם עצמו. כל הטירוף הפנימי הזה - זה אנחנו. אתה יכול לתפוס צד ולהקשיב רק לקול אחד, ואתה יכול להיות מספיק אמיץ כדי לחיות את כל הקולות שמתרוצצים בך."

השירה שבספרים שלה מספרת את עולמה, כשלפעמים היא כותבת מהמקום הרך, האימהי והמכיל של האישה שבה, ולפעמים גם כגבר - מחוספס, בועט וגס. וברוב הזמן היא כותבת עם התשוקה של הילדה בת ה17, המרדנית והסקרנית, שבועטת ומתנסה בחיים - "רבי נחמן אומר - 'אל תהיה זקן', ואני מאמצת את זה".

עוד כמורה מירה התחברה לעולם הסיפרות, "לימדתי סיפרות כי הבנתי שכל מה שאני יכולה להגיד על עצמי ועל העולם אני יכולה דרכה, כי היא זאת שמפוגגת את היחס המרוחק והשכלתי ומביאה את עולם הערכים, התהייה והיות האדם. ואם האומנות טובה - אתה מגיע לסיפור שלך. ויכלתי דרך הסיפרות להוביל תלמידים להיות הם עצמם, להכיר, לחיות ולא לפחד מעצמם - ולשם הלכתי כמורה עד שמיציתי."

לדעתה, היא מגחכת, בהתחלה קראו אותה מרחמים, אבל היום היא יודעת שזה מאהבה והמון אנשים קוראים אותה גם מבלי להגיד לה. היא החליטה להוציא כל שנתיים ספר ועד כה היא עומדת בקצב - אחרי 'שלוכית' ו'פותחת'.

מירה מגיעה לשירתה אחרי שנים שהייתה כבויה, "יכלת לדרוך עליי ולא הייתי מרגישה". היא מספרת על המון התמודדיות והמון שאלות מול הבורא, "אני בסדר איתך, מה אתה רוצה ממני?". אך גם הכתיבה האירוטית שלה לא מנותקת מהאמונה.

"גם אם לכאורה השירה האירוטית שלי נכתבת לכאורה על איש, אבל לפעמים היא גם אליו. ואולי זאת לא הדתיות המוכרת, אבל זה להשיל מחסומים, ולאמר את דברי כאישה כותבת." בסופו של דבר, מירה יודעת מה היא עושה, "זאת שירה מאוד טובה - זה לא פורנו."

"מיניות מבחינתי זאת תפיסת עולם, לקלוט את העולם דרך החושים ולהיות ער אליהם. זה מקום לחיים עצמם ולכל מה שהחיים מביאים איתם", מירה מספרת. "אבל יש לי שירה שהיא גם מאוד שכלתנית - במבנה, בהרהור, במחשבה או במה שאני רוצה להעביר על העולם ועל מצוקת האדם."

מול כל זה, מירה מנהלת רומן אהבים עם הבורא "יש בו את כל מנעד הרגשות שבין זוג אוהבים - תשוקה בלתי נדלת, אהבה מעצמותיי, זאת ליבת נפשי והחלק הכי מזוכך שבי ולא הייתי רוצה לחיות בעולם שאין בו אלוהים. הוא התקווה הראשונה והיסוד האנושי הכי גבוה לאדם, שיודע לתעל נכון את כל מה שבאנו לכאן להיות."

כשהיא נשאלת על פרק ב' לאחר הגירושין, מירה לרגע מהססת, "אני לא יודעת כמה אני אדם זוגי, יש בי משהו מאוד סוליסטי גם ואני לא יודעת כמה אני יכולה להיות שם בשביל מישהו אחר - ויכול שהכל חארטה, לו הייתי מוצאת אדם שידע להכיל את המורכבות שלי. אני צריכה עיניין וממצה מהר." כשהיא לא מסתירה את פחדיה מהקשר האחרון, לצד הכמיהה הטבעית והעמוקה לאהבה.

וכשפרו מחכה לה בשנה הבאה, מירה נזכרת בחוויה הקודמת שלה כשטסה לחו"ל לבדה, ועל אף הנופים, היא נותרה לבדה עם הבדידות והתחושות הקשות והלכה עד הקצה. ואם זאת, היא רעבה לחיים.

"אני מאמינה בעצמי היום, אני יכולה לקחת אחריות על החיים ולצאת ממצבים נפשיים מאוד קשים. אני יודעת לעמוד מול עצמי, ומסע הגילוי הפנימי מרגש אותי. אני לומדת אותי עכשיו, אני מסכת הלימוד של עצמי" היא מסכמת ומוסרת:

"לא לפחד לגשת פנימה, מתחת לכל הסבל והמורכבות - יש אושר גדול על עצם הקיום שלנו והוא צריך לפרוץ החוצה."

פותחת/ מירה קדוש

שִׁירָה פּוֹתַחַת רַגְלַיִם.
פּוֹשֶׁטֶת תַּחְתּוֹנִים, מְפַשֶּׂקֶת יְרֵכַיִם
שַׁוּוּ בְּדִמְיוֹנְכֶם מָה תּוּכְלוּ לִרְאוֹת,
בְּמָה תּוּכְלוּ לִצְפּוֹת.

תּוּכְלוּ לַחְדֹּר בִּלְהִיטוּת קְרָבַיִם,
לִמְצֹץ בְּלָשׁוֹן רְטֻבָּה
תּוֹךְ רַךְ, וָרֹד,
לְהָצִיץ בֵּין דָּפְנוֹת
בֵּין אֲנָקוֹת דַּקּוֹת, לָדַעַת

מָה מִסְתַּתֵּר לוֹ בֵּין קְפָלִים,
פִּלְאֵי פְּלָאוֹת, נַרְתִּיק כְּזָבִים.

שַׁוּוּ בְּנַפְשְׁכֶם עֵירֹם עַד כְּלוֹת,
סַעַר תְּהוֹמוֹת, עָסִיס פְּסָגוֹת,
עַד קִלּוּף הָעוֹר שִׁכְבֵי שְׁכָבוֹת
מְקוֹר דָּמִים, קוֹל חֲצוֹצְרוֹת
בֵּין שְׂרִיטוֹת , פַּרְשָׁנוּיוֹת.

כַּנְּסוּ בִּי עוֹד, הִשְׁתַּחֲלוּ
עָמֹק, עָמֹק,
עַד בְּלִיל הָעֹנֶג יִתְרַסֵּק מַפֹּלֶת

בֵּין אוֹנוּת, אֵינוּת שְׁפִיּוּת בְּזוּיָה
בֵּין לִקּוּק, הִדְהוּד וַחֲדִירָה.
הִנֵּה נִפְתַּחַת לָהּ שִׁירָה.