באדיבות המשפחה

בגיל 20 עילאי נועם בן מוחה ז"ל, הילד שרק רצה שיראו אותו ויתגאו בו, הגשים את חלומו בדרך הירואית אך הכי כואבת שיש כשנפל בהגנה על המולדת.

הוא השאיר אחריו את הוריו, אח גדול ו2 אחיות גדולות, ואת בת זוגתו ענבר איתה תכנן להתחתן לאחר השחרור.

הוא גדל באשדוד תחת השם נועם, כי לשמו הראשון שלושת האחים הגדולים שלו לא הצליחו להתחבר. הוא למד במקיף ז' ועוד כבר אז היה אפשר לראות את הקסם של הילד.

הקלילות שלו הייתה שובה, הכל אצל נועם היה בצחוק והומור כשהוא נתן להכל לזרום בחינניות היחודית לו.

הילד החברותי שגדל ברחובות אשדוד היה מסוג אחר, מלא באהבת חינם, חברותי בצורה יוצאת דופן והצליח בדרכו היחודית להיות החבר הכי טוב של כל כך הרבה אנשים. הוא בלט כל מקום שהגיע והאומץ שלו הלך לפניו.

ביום גיוסו, הורד נועם ז"ל מהאוטובוס שהיה אמור להוביל אותו לשירות במג"ב עקב טעות של המערכת, ועל אף התחושות הקשות של הביזוי והתסכול, הוא סירב לוותר על השליחות שבעיניו של להיות לוחם.

הצבא בתמורה פיצה אותו ונתן לו לבחור את השיבוץ שלו, ונועם בחר בגדוד 51 של גולני, כמו אחיו הגדול, וקיבל את תפקיד המאגיסט.

סיפור נפילתו:

"ב6.10.23 הוא היה בכיסופים, ואמא שלו באה לבקר אותו עם אוכל ושם הם נפרדו לשלום. בבוקר ה7.10 התעוררנו לאזעקות. נועם התקשר ברבע ל7 לאמא ולאבא, אמר להם שיש פה בלאגן רציני. 'אני אתקשר איתכם אחר כך, אני אוהב אתכם'.

הוא שמע שהחבר הכי טוב שלו דוד מיטלמן ז"ל לבד בש"ג ובמוצב יש רק 4-5 לוחמים יחד עם התצפיתניות והטבחים. בכאוס חסר סדר, נועם רץ לנשקייה, לקח שני מאגים כבדים והגיע לחברו ובקשר הוא שומע שמבקשים ממנו לעצור ולסגת כי כמות המחבלים גדולה ואין סיכוי מולם. 

נועם יכל ללכת לחמ"ל כפי שאמרו לו אך הוא בחר ללכת ולהלחם ולעמוד לצד דוד ז"ל כדי להגן על כולם, ולא היה מוכן לשמוע אחרת. הם חיסלו קרוב לכ80 מחבלים ונועם נמצא ללא תחמושת או הגנה. מוצב כיסופים זה המוצב היחיד שלא נכבש והתצפיתניות ושאר חברי הסגל לא נפגעו. 

בזכות נועם ודוד ז"ל שהיו בש"ג, ותומר נגר ז"ל שהיה בתצפית בצד אחר של המוצב ונלחם במחבלים ונפל בקרב. התצפיתניות והטבחים והמוצב עצמו שרדו. התצפיתניות לאחר מכן עשו לנועם ספר תורה, והוא מאוד מוערך בעיניהן.

מאז כולנו הולכים עם המשפט 'ללכת בדרכי נועם' שמלווה אותנו, בכל דבר ללכת בדרכי נועם".

רגע שזכור ממנו:
"כשילדתי, הוא ממש ממש התחנן למפקד שלו שישחרר אותו. הוא עשה הכל כדי להגיע אליי ובאמת באותו היום הוא הגיע אליי והיה בין הראשונים שבאו לבקר אותי למרות שהוא בא ממש מרחוק.

הוא היה אחד כזה שאיך שהוא מגיע והיה צחוקים, ושהוא רעב ואין רגע של שקט. ואיך שהיה חשוב לו לכבד אותנו.

ובשולחן שישי גם הוא תמיד היה עושה רעש ובלאגן, איפה שהוא היה נמצא לא היה שקט. והרגע שהכי הכי זכור לי זה במסע כומתה שלו - הייתי בהריון בחודש תשיעי, וכשהמפקד שלו הביא לו את הכומתה אני בכיתי שם וצרחתי, ממש התרגשתי".

משפט ממנו שהולך איתכם עד היום?
"זה לא בדיוק משפט, פשוט מאז שהוא נפל - יותר התכונה של אהבת חינם, לדון לכף זכות, לזרום. זה משהו ממש שהשתנה אצלי מאז שנועם נפל ולקחתי ממנו את זה והולך איתי מאותו היום".

מה היה החלום שלו?
"החלום שלו היה להשתחרר מהצבא וללכת ללמוד מהנדס ביניין כמו אחיו ולהצליח. הוא כל הזמן חשב מה לעשות אחרי שהשתחרר ואיך להצליח. תמיד היה חשוב לו שיהיו גאים בו.

שנגיד את המילה הטובה, שנגיד לו שאנחנו רואים את ההשתדלויות שלו, שנהדר את זה. הוא מאוד היה מונע מזה שנהיה גאים בו. בסוף מה שנשאר זה באמת הגאווה. אנחנו מאוד מאוד גאים בו".

איך הייתם רוצה שיזכרו אותו?
"כבן אדם אמיץ, שרואה את האחר לפניו. כבן אדם שמח ומאושר, שמלא בנתינה ואהבת האחר. בן אדם חברותי. כשהוא נפל, כמות ההודעות שקיבלנו הייתה מדהימה, וכולם כתבו ש'זה החבר הכי טוב שלי'.

הוא היה בן אדם חברותי ברמות ולא היה לוקח כלום כלום כלום קשה. רק שיהיו גאים בו ושלא יצעקו עליו".

מה היית רוצה להגיד לו?
"שאני גאה בו מאוד קודם כל, ושהוא חסר לי והתגעגעתי אליו. הייתי רוצה לבקש ממנו סליחה על הפעמים שדיברתי פחות יפה או ריבים כאלה של אחים מטופשים, ופחות לחבק אותו ולהגיד לו תודה על כל ה21 שנים שהוא פה".

מה הייתה דעתו על קבלת האות?
"הוא היה מאושר, באמת, אני באמת חושבת שאם היו נותנים לו לשנות הוא היה עושה את אותו הדבר. הוא היה מאושר, מבחינתו חלום שינציחו אותו ככה ושיהיו גאים בו. הוא גם מועמד לקבל צל"ש מהצבא".

מה היה רוצה מאחרים?
"אני חושבת שנועם היה רוצה לבקש מכולם להיות באחדות, לעזור לאחר והיה רוצה לדעת שהנפילה שלו לא הייתה לחינם.

ושנהיה עם יותר טוב בעולם יותר טוב, הוא לא נפל בשביל שהחיים ימשיכו אותו הדבר. הוא רוצה עולם יותר טוב לכולנו והוא פשוט הקריב את עצמו למען זה".