רטה פייביש - באדיבות נורית טופז

במשך שנים היא נאבקת להנציח את שמו, ועד היום היא מוכרת כאלמנתו – "גברת פוטו-חיים". יש להם שלושה בנים ושתי נכדות הלומדות באוניברסיטאות בחו"ל - נטע שבשנה השלישית לדוקטורט, וגלעד שבדיוק התחיל את הדוקטורט שלו בקיימברידג, אנגליה.

"להיות לבד זה לא אומר להיות בודד" – אומרת רטה.

ב"זיכרון בסלון" שהעבירה לפני שנתיים גילו ילדיה לראשונה שהיא ניצולת שואה, אשר עברה גם את הקומוניזם – כשנתלשה מביתה, נזרקה מהאוניברסיטה ועוד.

אבל היא לא מתלוננת. רטה מחייכת, מסתכלת קדימה ומלמדת את ילדיה ליהנות מהדברים הקטנים. ביום-יום שלה היא מתנדבת בהמון מקומות ומנצלת את הלבד שלה באהבה לנתינה, וב2017 אף זכתה במגן ראש העיר על התנדבותה.

"השואה עשתה לי אולי משהו טוב. חייתי 30 חודשים רק עם קליפות של תפוח אדמה. פעם אחת מצאתי תפוח ולא ידעתי מה זה. אני תמיד עושה השוואות. עברתי המון בחיים שלי –

הרבה משברים, מחלות, טיפלתי באבי שנקטעה לו הרגל, אמי הייתה חולה, אחותי סבלה מדיכאונות, ובעלי היה חולה מאוד. יש דברים שאני לוקחת איתי לעולם אחר. אף אחד לא יודע מה עשיתי כדי להתפרנס – זה מי שאני. אני לא מבקשת מאף אחד שום דבר, רק את הכבוד המינימלי."

רטה מוסיפה: "יש לי תקשורת טובה עם אנשים. בספטמבר לקחתי את כלתי לטיול ברומניה כדי להכיר לה את הארץ. כשחזרנו, בני אמר לי שאשתו סיפרה שאני האדם הכי אופטימי שהיא מכירה. אני תמיד מקבלת את הצד הטוב."

העשייה ההתנדבותית של רטה:

"ב'יד שרה' אני אחראית על השאלות ציוד ותקשורת קהילתית של הסניף – כל האירועים, הרמות הכוסית ויחסי הציבור. בתקופת הקורונה ארגנתי ועדת תרבות, ודאגנו לשי ליום הולדת, טיולים שנתיים וארוחות צהריים לחברים.

זה הסניף היחיד בארץ שפעל כך. כיום אנחנו מקימים סניף חדש לאחר הפסקה בתקופת הקורונה.

שנים שאני מתנדבת במחלקת הרנטגן של 'מכבי', בבית החולים 'אסותא' במחלקת יולדות ובמחלקת בריאות השד. לאחר מכן אני עובדת גם במחלקת 'טיפול בלקוח'. בנוסף, אני מתנדבת בקו החירום של העירייה.

אני מתנדבת בפורום הבריאות האשדודי של צחי אבו, פעם בשבוע תומכת במשפחות של חולי אלצהיימר, ולצד נורית טופז מטפלות יחד בעריריים ואנשים עם צרכים מיוחדים במסגרת תנועת תושווים.

אני גרה בבית בלב, וכל מי שרוצה ממני משהו – פשוט מבקש.

בעלי ז"ל אמר שצריך לכתוב עליי את המילה 'כן', כי אני לא מסוגלת לסרב לאף אחד. פעם אנשים היו משאירים אצלי את הכלבים שלהם כשהם הלכו לקניות, והיום אני גם מאכילה 12 חתולים קבועים מתחת לבית. זה אני."

"הנתינה עושה לי טוב. עושה לי טוב לעשות טוב לאחרים. במשך השנים ראיתי הרבה אנשים שבאו להתנדב ב'יד שרה' כדי להכיר אנשים, וזה לא עבד להם.

אצלי זה בלב – לעשות טוב לאנשים. יש לי קשרים, ואני תמיד דואגת לעשות טוב לאנשים. לא יודעת, אולי ככה ברא אותי אלוהים.

הבן שלי מתקשר אליי בערב ושואל: 'אמא, מה נשמע חוץ מזה שהכול בסדר?' אני אדם שעבר שבעה צנתורים, אבל תמיד ממשיכה הלאה – קדימה."

רגע שנצרב בליבך?

"פעם, ביום שישי בצהריים, הלכתי למאפייה באבן עזרא לקנות לחם, והבן שלי הצטרף אליי. אחרי שהלכנו 100 מטרים הוא אמר לי: 'אמא, לקח לנו חצי שעה. עכשיו אני מבין למה את לא רוצה לצאת מחוץ לאשדוד – כולם מכירים אותך'.

אני אדם צנוע, לא חוקרת, מדברת עם כולם בגובה העיניים. כל אדם הוא עולם בפני עצמו. אני נמצאת במקומות שבהם לאנשים יש הרבה בעיות, וצריך לדעת להקשיב להם בסבלנות ולהסביר להם שוב ושוב כשצריך.

אני לא אוהבת לדבר על מה שאני עושה, אבל אם למישהו חסר כסף, אני מוסיפה לו בלי להגיד. לקנות מתנה למישהו גורם לי יותר אושר מאשר לקבל אחת. ככה ברא אותי אלוהים."

מה החלום שלך?

"איך אומרים? למות על הרגליים. ללכת לישון חיה ולקום מתה. אני חיה בכבוד ורוצה לעזוב את העולם הזה גם בכבוד. כבר עשיתי מסמכים שמונעים החייאה במקרה הצורך, והעברתי את הכול לילדיי.

אני לא רוצה להגיע למצב של פצעי לחץ בבית חולים, ולא רוצה שילדיי יצטרכו להחליט עבורי אם להאריך את חיי או לא.

אני חולמת לראות את הנכדים והילדים שלי. אני הולכת למשכן לאומנויות, יושבת עם חברות בבתי קפה – חיים נורמליים. אנשים אומרים לי שאני 'טורבו', לא מאטה – אבל זה מה יש.

אני גם חולמת על ישראל יפה יותר, שנצא מכל המצב הזה. הלב נשבר ממה שקורה – וכל יום זה נהיה גרוע יותר.

כשחזרו החטופים המבוגרים הראשונים, זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי בבית. פתאום ראיתי לנגד עיניי את ההורים שלי, אותנו – איך שגם אנחנו יצאנו. אני מקווה לטוב, ותמיד משתדלת לחשוב חיובי – אבל הלב נקרע. מה אפשר לעשות."

מה היית מבקשת מאנשים?

"להיות ישרים. שתהיה להם חמלה ואוזן קשבת לאחרים, ושלא ישקרו. אני תמיד אומרת לאחרים את מה שלימדתי את ילדיי – התנהגו תמיד כך שתוכלו להסתכל על עצמכם במראה בכבוד. לאנשים עם עין צרה יש לי חמלה – הם אויבים של עצמם."

"אני מודה מאוד ומלאת הערכה שחשבתם עליי. יש לי עוד חלום – להנציח את שמו של חיים, בעלי. יש לי אישור לכך כבר שנים, וכל הזמן דוחים אותי. אני כבר מיואשת מהסיפור הזה".

שיר קטן על ילדה קטנה / רטה פייביש
"זה שיר קטן על ילדה קטנה
מגולחת ראש יחפה ותמיד רעבה
30 חודשים במחנה בעבודה כפייה
חיה עם קליפה של תפו"א וכיכר לחם קטנה
אבל כנגד כל הסיכויים שרדה
הגיעה גם לארץ האהובה
הקימה משפחה לתפארת
80 שנה יד ביד עם הילדה 
אני צועדת בדרך החיים
הילדים עבו את הבית
הבעל נפטר
ויום אחד הבנתי שאני לבד
רק בודדת לא הסכמתי להיות
הנתינה הרצון לעזור 
ההתנדבות ממשיך לתת לי טעם לחיים
כדי להאיר יותר את הימים אני מושיטה גם יד לאנשים עם צרכים מיוחדים
הילדה שממשיכה איתי 80 שנה
הילדה הזו מהמחנה ששרדה
הילדה הזו זו אני."