באדיבות המשפחה

סטניסלב קוסטרב ז"ל הוא אור שנשאר גם אחרי לכתו.

סמ"ר סטניסלב ז"ל היה אדם יוצא דופן – כזה שהשפיע על סביבתו בדרכים שרק לאחר נפילתו החלו להתגלות באמת.

כמפקד, היה תמיד שם עבור חייליו, העניק להם גב וכתף, וראה בהם לא רק פקודים, אלא חברים ואחים. בבית, לעומת זאת, היה ילד שקט ונעים, שלא מרבה להתווכח, כמעט בלתי מורגש – אך מאחורי הקלעים תמיד עשה כל שביכולתו כדי להקל על הסובבים אותו.

כשהיה נכנס לחדר, הוא הביא עמו נוכחות שאי אפשר היה להתעלם ממנה – אור ואנרגיה מיוחדת, כזו שקשה להסביר במילים.

"היום, למשל, אני יושבת בלימודים, וברגעים שאין לי כוח, אני הולכת לבית העלמין. זה כאילו שהוא נותן לי דחיפה להמשיך, כמו בעיטה משם, שמזכירה לי לא לוותר.

אני מרגישה שהוא כאן איתי, תומך, מחזיק בי, לא עוזב. וכזה הוא היה – אדם שתמיד נמצא שם בשבילך."

סטניסלב נולד וגדל באשדוד, למד בבית הספר "רתמים" ובמקיף ח'. מגיל צעיר הפגין כישרון יוצא דופן לציור – ללא לימוד פורמלי, אלא מתוך אינטואיציה ורגש.

לצד זאת, היה בעל יכולת למידה עצמאית מרשימה, ולמד שפות ברמה של קריאה וכתיבה כבר בגיל צעיר, ללא עזרה או הכוונה.

במהלך המלחמה החל לכתוב ספר שתכנן לפרסם לאחר השחרור, אך ככל הנראה כתביו נשרפו, ולא הגיעו הביתה.

סטניסלב נפל בגיל 21, אך דמותו, רוחו והאור שהפיץ ממשיכים ללוות את כל מי שהכיר אותו.

סיפור נפילתו:

"את התחקיר עדיין לא קיבלנו. הדיווחים הראשונים ספרו שהוא עלה על מטען, אבל במפגש עם הקצינים הבכירים הם אמרו שהם היו במשימה, והיו צריכים לפוצץ שכונה.

מחבל יצא והצוות לא ראו אותו. הוא ניסה לירות בדלת לעבר החיילים אבל פספס אותה, ופגע עם הטיל בחומר נפץ. כולם התפוצצו וככל הנראה מתו מוות מיידי.

יחד עם עוד 7 חיילים, ב15.6.24 בשעה 6:00 של שבת בבוקר סטנסילב ז"ל נפל, ובשעה 11:30 באו להודיע לנו".

רגע שזכור ממנו:

"כשהיה קטן, לדעתי בן 3 בערך, הייתי אז בסדיר ואמא שלי עבדה בחברה של מטפלות. יש להם את היומנים שממלאים ידני ובסוף החודש מביאים לחברה, ואמא ביקשה שאביא את זה.

לקחתי אותו איתי, כשאנחנו גרים מי"ג והחברה באזור א', ליד בית קנדה. שאלתי אותו אם הוא רוצה ללכת ברגל, והלכנו את כל ההליכה הזאת ברגל, מבלי להתבכיין או להתלונן. 

חזרתי יום אחד מהצבא והייתה לו כרית של פו הדוב ירוקה, כשהדמות נמצאת באמצע. והיו לו 2 כריות, ושאלתי את אמא מאיפה הכרית השניה ואז היא אמרה שזאת לא כרית זה ציור, והוא פשוט צייר את זה.

משפט ממנו שהולך איתכם עד היום?

"נכשלתי באיזשהו מבחן פעמיים בלימודים, ונאלצתי לגשת למועד ג' וכשהוא יצא בשבת האחרונה התבכיינתי לו, והו אפשוט אמר לי - 'סבטה אני מאמין בך, את תעברי הכל'. וזה חיזק אותי לא לעזוב".

"הוא אמר לאמא בשבת האחרונה, כשהוא סחב את כל השקיות מהחנות ואמא הביאה עוד שקית לחם והוא אמר לה 'תביא את זה, אני אסחב', והיא אמרה לו שיש לו מלא, אבל הוא אמר 'עכשיו אני הגבר במשפחה, ובתור גבר אני צריך לעזור בהכל'".

מה היה החלום שלו?
"אני יודע שבפסח שאלתי אותו על לימודים ומה לעשות, והוא עדיין לא ידע בעצמו אבל הוא אמר שהחלקאות מעניינת אותו. גם החברים שלו סיפרו על זה, שהשתחררו לפניו וחיכו לו כדי לטוס לחו"ל".

איך הייתם רוצה שיזכרו אותו?
"אדם עם החיוך המיוחד שלו. כשהוא מחייך האור היה יוצא ובולט ממנו כמו שמש, לכל הכיוונים. אחד כזה שנותן בטחון, שהוא לצידך ושנעשה את זה ביחד. כאילו שמרגישים שהבן אדם הוא פה בשבילך ויעשה הכל כדי שיהיה לך טוב, תצליח ותמשיך".

מה היית רוצה להגיד לו?
"לבקש סליחה. על זה שלא הייתי שם, שלא הגנתי עליו, לא הצלתי אותו. שלא הייתי לפחות לידו".

מה הייתה דעתו על קבלת האות?
"'מה אני צריך את זה, נו באמת אני לא צריך את זה', הוא תמיד היה מגיב ככה, שיהיה, נזרום - הכל טוב. כמו שאומרים מה שמגיע מגיע בברכה, אם זה היה צריך לקרות אז זה קרה.

הוא לא חיפש להיות גאה בזה או לחשוב שיראו אותו כאיזה גיבור. תמיד הוא היה כזה".

מה היה רוצה מאחרים?
"שהעם שלנו יהיה אחיד, שכולם יהיו שווים, שיוויון בנטל. שיהיה כבוד הדדי ולא יהיו חילוקי דעות. יש מלחמה, כולם צריכים להיות ביחד מאוחדים. שישראל תראה מהצד כמדינה מאוד חזקה ולא כל אחד יגיד את דעתו על מה לעשות ומה לא. 

כשדיברנו אותו על התכנון לאחר בשחרור הוא חשב להיות במילואים ישר, מבחינתו 'אין בעיה שאשר במילואים ואין בעיה שאשאר בעזה. הכי מטריד אותי שאכנס לצפון. שלא תהיה מלחמה בצפון'. הוא פשוט היה קרבי".