הוא בן 34, גרוש פלוס שני ילדים מהממים וחכמים מאוד, חרדי לשעבר מבני ברק, שלמעלה מעשור חי באשדוד.

לפני פרוץ המלחמה, עבד משה כספק לחם בימים, ובלילות היה חובש בכיר באיחוד והצלה, ואחראי על התחבורה בכל אזור הדרום.

כחובש בכיר הוא חווה לא מעט – מהחייאה לילד בן 9, ילדה שנחנקה בבית מלון ומתה לו בין הידיים, גבר בן 38 שעבר החייאה, והמון תאונות קשות בהן טיפל והציל חיים, עד שנפצע בפרוץ המלחמה ומאז הושבת מעבודתו. היום, תודה לאל, הוא מתחיל להחלים ועובר שיקום.

"יש כמות חיים גדולה שהצלתי ב-7.10, וכמות חיים שהצלתי עוד לפני כן באשדוד – בממוצע 100 קריאות בחודש בעיר. מתאונות דרכים, חנק, תקועים במעלית, חוסר הכרה, אנשים שתקועים ברחוב וכל מקרה מציל חיים", מספר משה כשנשאל למה לדעתו המליצו עליו.

"אני גרוש, אז הייתי אצל אמא שלי בבני ברק. ב-6:30 בבוקר התעוררתי לצבע אדום. בתפקידי כאחראי תחבורה בדרום באיחוד והצלה, הייתי אחראי על 85 אופנועים, 7 אמבולנסים, 4 רכבי שטח ונט"ן. בכל הסלמה הייתי מקפיץ כוחות.

מיד הרמתי טלפון לראש הסניף בשדרות ויצאתי מבני ברק עם אמבולנס. ב-7:30 שמעתי בקשר שיורים על ראש הסניף והרב שלו. עצרתי באשדוד, לקחתי נשק ותחמושת, והמשכתי לשדרות. ב-8:00 כמעט נכנסתי למארב מחבלים ביד מורדכי, אך שיניתי מסלול ברגע האחרון.

ב-8:30 פגשתי פצוע ראשון – בכיר בצבא שנפצע מירי ברגל. פיניתי אותו לברזילי, חזרתי לשדרות, ופיניתי לוחמי ימ"מ וחיילי צה"ל, בזמן שמד"א לא נכנסו לעיר.

ב-14:30 הגעתי לרעים והייתי הכוח הרפואי הראשון שם. בין 180 גופות חיפשתי מי חי ומי מת. לאחר מכן קראו לי לבארי, שם ניהלתי את הרפואה בכניסה ליישוב במשך יותר מ-24 שעות עם 12 אמבולנסים. עברו תחת ידיי כ-80 חיילים פצועים והרוגים, שפינינו במסוקים ובאמבולנסים.

בהמשך, מפקד יס"מ יואב ביקש שאצטרף ליחידה כנהג בלילות, ובימים המשכתי לפעול באיחוד והצלה. ב-12.10, אחרי כמה לילות של הקפצות והיתקלויות, תוך כדי צבע אדום, נפלה רקטה מטר וחצי ממני.

נפצעתי מרסיסים בכף הרגל, הברך והכתף, ונפגעתי בשמיעה. מאז עברתי ארבעה ניתוחים ואני בתהליך שיקום.

אני לא ישן בגלל הפוסט-טראומה מהמראות הקשים. כשאתה רואה חיילים שנותנים לך כיף ואז חוזרים ירויים – זה בלתי נתפס.

אחד הפצועים הראשונים שפיניתי היה ירוי בראש, וכמעט ויתרו עליו – היום הוא חי, והמשפחה שלו אמרה לי: 'אם לא אתה, הוא לא היה חי היום'. זה הסיפוק שבהצלת חיים."

"אבא שלי ז"ל היה נהג אמבולנס והוא הכניס לי את הג'וק הזה לראש, ואחרי שאתה מציל בן אדם, שתיים, שלוש, ורואה שהוא חי… תשמע, יש פה ברובע ג' תינוק שעשיתי עליו החייאה בגיל 9 ימים, אחרי הברית.

תקופה ארוכה, בכל פעם שהאבא רואה אותי, הוא אומר לי: 'זה הילד שלך, לא שלי, אתה הצלת לו את החיים'. הילד חי, תקין, והכל בסדר איתו. כשאתה רואה דבר כזה מול העיניים – זה נותן לך את הדרייב להציל חיים."

רגע שחרוט לך בלב?

"המסיבה בנובה. היא לא תצא לי מהלב. אני מקווה מאוד שכן, אבל שנה וחצי אחרי וזה לא יוצא. הייתי שם פעמיים מאז, אבל אני לא רואה את עצמי מגיע לשם עוד פעם, מהטראומה שיש לי משם."

"שלא יהיו יותר מלחמות. ובריאות – קודם כל בנפש, ואחר כך בגוף. אמנם אני אחרי ארבעה ניתוחים, אבל מעל 10 דקות אני לא יכול ללכת; מעל 10 דקות הרגל לא יכולה להחזיק מעמד."

מה היית מבקש מאנשים?

"לחבק אנשים שעברו טראומה, להיות איתם. שומעים לא מעט על אנשים שמתאבדים אחרי שעברו טראומות, וצריך לחבק אותם ולהיות צמודים אליהם כמה שיותר.

לא רק אותי, גם לוחמים שחוזרים מעזה עם פוסט-טראומה – לחבק אותם, להיות איתם וללכת לטיפול. זה משהו שמאוד חשוב לעשות. ללכת לטפל בנפש.

צריך להבין שאנחנו מתמודדים לא רק עם פציעה פיזית ופוסט טראומה וכל מה שמתלווה לזה אלא אנו נאלצים גם להתמודד עם בירוקרטיה מתישה מול ביטוח לאומי.

ויש אדם שקוראים לו ויטלי רוסין, שעובד בביטוח לאומי. היו לי מלחמות קשות עם ביטוח לאומי, וזה אדם שעזר לי מאוד בכל הבירוקרטיה ובכל דבר באופן אישי.

בזכות ויטלי הצלחתי להרים את הראש מעל המים - ואני מודה לו מאוד על זה."