באדיבות המשפחה

רווית חנה אסייג ז"ל הייתה בחורה יוצאת דופן.

בת 19 בנופלה לאחר 11 חודשים במג"ב, הילדה החמישית מתוך 9. קלילה, יפייפיה, מוכשרת. הכל זרם אצלה.

היא התחנכה בבית ספר דביר באשדוד שליד הבית ברובע ט' ומשם עברה לאולפנה ולאחר שנתיים עברה למקיף י' בכוחות עצמה.

רווית הייתה ילדה אהובה וחברותית, הייתה תמיד בולטת ודומיננטית, רגישה לסביבה והפה של כולם. ב3 השנים האחרונות שלה הייתה עוסקת בגמ"ח, שהיום נקרא מרווה רווית, שבמהלכו אחת לשבוע מחולקות לכ40 משפחות אוכל יחד עם עוד חברים מהמקיף.

היו לה ידיים מלאות ברכה לבישול, נגינה, אפייה. היה לה קול מהמם וזמרת מהמובחרות, למדה גיטרה בוכחות עצמה. הייתה כזאת עדינה, הקול שלה היה קורע את השמיים ואיתו הייתה הולכת לבתי חולים, יושבת עם ילדים ומנגנת.

"אנחנו משמרים את זה היום, ובחגים אנחנו הולכים ונותנים ממתקים והפתעות לילדים הקטנות. היא עשתה את הכל מכל הלב, הייתה לה נתינה מיוחדת של ילדה מיוחדת.

הרבה מהעשייה שהייתה עושה היא הייתה עושה בשקט, לא מספרת. עושה בשקט ורק אחר כך נודה לי כשמספרים לי עד היום על הצניעות והנתינה שלה," מספרת רות אמא של רווית.

שירותה הצבאי:

בגיוס רווית התעקשה ללכת לקרבי, למרות שעוד לפני הצבא כבר היה לה עסק מוצלח מאוד באיפור וסירוק כלות. 'כסף לא מעניין, אני חייבת לעשות שירות משמעותי. משהו טוב, אני רוצה להיות לוחמת - אני רוצה מג"ב' על אף שלא קיבלה תמיכה, רווית הלכה על זה עם החצי חיוך שלה.

"לחברה של רווית, שהיא חיילת בודדה, הייתה נוהגת לתת חלק מהמשכורת הצבאית שלה, שגם ככה לא הייתה גבוהה אבל היא דאגה לתת לה כי לא היה לה לאן ללכת ומי שיתמוך בה, מה שלרווית כן היה והיא ראתה לנכון לעזור לה".

לאחר הטירונות עברה קורס יסמ"ג והוצבה במחוז דרום כלוחמת ועבדה קשה, ונפגעה לא מעט אפילו בהפגנות הימין והשמאל בתוך ישראל עוד מלפני פרוץ המלחמה.

סיפור נפילתה:

"רווית קיבלה חופשה של כשבועיים מהחטיבה, היא סיימה את החופשה ווחזרה למשמרת לילה שאליה הייתה משובצת ביחידה שלה ב6.10.

אחרי שלקחתי אותה בלילה משדה התעופה, הורדתי אותה ברכבת האחרונה של לפני החג כשהיא ממהרת, עם כריכים ותיק וכל הציוד שהיא צריכה.

'אמא, בעזרת ה' נפגש כשאני אחזור בשבוע הבא', נפרדתי ממנה ברכבת בחיבוק שבת שלום, וכשהגיעה לבסיס ענתה שהיא בבסיס ועלתה לנוח. היא יצאה למשמרת לילה ועבדה עד הבוקר.

ב6 בבוקר המפקד שלה נגש אליה ואומר לה לעלות על לניידת, והיא עלתה יחד עם 4 חברי צוות עם נהג מהמפקדה בשדרות, לאחר שביקשו סיוע דחוף. 

הם נסעו ממש מהר ולא היה ניתן להכנס לשדרות. אמרו להם בקשר 'אם אתם נכנסים כולכם מתים. יש פה כמויות של מחבלים, פצועים והרוגים - אתם לכאן לא מגיעים'. אז הם עשו פרסה ונסעו לסייע בישוב יכיני. המחבלים גנבו להם את הניידת אחרי שהם יצאו ממנה.

כל זה קורה ומפורסם בתקשורת ואני בכלל שומרת שבת, הייתי שיא הרגועה. אבל בשעה 8:15 בבוקר אני מקבלת טלפון מרווית, ואני לא עונה בשבת. הבן שלי אומר שאולי כדאי לענות. ורווית עונה לי 'אמא, מהר מהר תסגרי חלונות ודלתות - יש חדירת מחבלים'. והיא ניתקה לי.

הם הרגו מלא מחבלים, וכשהם התבקשו לסרוק את השטח, ורווית הלכה לסרוק מחסן מוזנח ונכנסה ראשונה, שם חיכה לה מחבל על הריצפה והוא פשוט ריסס אותה. הגיעו ימ"מ שהצליחו לנטרל את המחבל ולהרוג אותו.

ואז היא כתבה לי הודעה - 'אמא, אם קורה משהו אני אוהבת אותך'. אבל את ההתכתבות לא ראיתי עד 10 וחצי שבאו להודיע לי שהיא נהרגה.

זה היה הלם, לא חשבתי שהבת שלי במלחמה. המפקד שלה סיפר שהיא הרגה בגבורה הרבה מחבלים, והייתה עם הרבה תעוזה באותו הבוקר".

רגע שזכור ממנה:

"הפרידה שלנו באותו הבוקר והמילים האחרונות שלה. היא עמדה בפתח של הבית ואמרה 'אמא, וואי, את תותחית' על השיפוצים שדאגתי לבית כשבעלי היה בחו"ל, ועכשיו היא יכולה להביא חברים לגינה המהממת הזאת.

ואז מיהרנו לרכבת, ובזמן הנסיעה הקצרה לרכבת היא לא הפסיקה לספר את כל החוויות מחו"ל שהייתה ואת כל התכנונים שלה. והחיבוק ולחיצת היד האחרונה שלה. זה הכי קשה".

משפט ממנה שהולך איתך עד היום?
"עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה - שהיה על המראה שלה מגיל קטן. היא הייתה מלאה בתעוזה. כל דבר שרק רצתה היא פשוט עשתה".

מה היה החלום שלה?
"להקים עסק לכלות. בו היא מסרקת ומאפרת כלות, יחד עם חברות הילדות שלה שהיו עוסקות בתחום וכל אחת בחלק שלה, כמו ציפורניים ועוד".

איך היית רוצה שיזכרו אותה?
"קודם כל מאוד חשוב לי שיזכרו אותה. לא תמיד יש לי כוחות ללכת להנצחות אבל אני לא מוותרת. היא גיבורת על, היא תרמה למדינה ולעיר אשדוד. הרכבים כמעט חדרו עד לפה. היא פשוט גיבורה."

מה היית רוצה להגיד לה?
"קודם כל חיבוק כזה כזה כזה לוחץ, ללטף ולאמר כמה אנחנו אוהבים אותה. אוהבים. אוהבים, אוהבים, אוהבים. ושאנחנו ממש כואבים פה כשהיא שם למעלה, אני לא יודעת מה היא עושה שם אבל כולי תקווה שהיא בסדר.

אבל אנחנו מאוד אוהבים וגאים בה, בכל ה19 שנים המיוחדות האלו. הייתה לי הזכות להכיר בחורה מיוחדת בהכל. אנחנו מאוד מאוד מתגעגעים".

מה הייתה דעתה על קבלת האות?
"די נבוכה לדעתי, היא מאוד צנועה. היא לא ילדה של 'אני ואני', ממש לא. הייתה אומרת 'מה יש לכם? אתם רציניים? תנו למפקד, זה מגיע לו'. היא הייתה מורידה מעצמה תמיד, בחורה צנועה".

מה הייתה רוצה מאחרים?
"היא הייתה רוצה לראות את כולם מאושרים ושמחים מסביבה, שאף אחד לא יהיה מאוכזב. בעיקר המשפחה שבשבילה זה הכל, החברים שלה שהייתה אוהבת".