צילום: איציק פאר

אושרית חדד, בת 23 אשדודית לשעבר והיום מנתיבות. בגיל 16 עשתה קורס פראמדיקים של מד"א, עובדת כיום במרחב לכיש בארגון ההצלה של ישראל.

מדוע המליצו עלייך לדעתך?

"אני חושבת שבגלל שבימים הראשונים של המלחמה הייתי מאוד מעורבת בטיפול בפצועים, וגם אני איבדתי חברה מאוד מאוד טובה וחברים נוספים".

מה קרה שם באמת?

"ב-7.10 לא הייתי אמורה לעבוד, זה היה היום החופשי שלי מהעבודה ובבוקר קמנו למלא התראות ולא הבנו מה קורה. פתחתי את הפלאפון כדי להבין מה הסיטואציה, ומהר מאוד התברר שזאת לא הסלמה רגילה. תוך כדי, עמית מן ז"ל, חברה ממש טובה שלי שגם היא פראמדיקית ויחד עשינו את המסלול, כתבה לנו בקבוצה של החברות שיש מחבלים בבארי. 

אנחנו מתחילים לדבר איתה ולהבין מה קורה כשמקבלים גם סרטונים. הלכתי לתחנת מד"א של נתיבות ועולה על אמבולנס טיפול נמרץ ומתקרבים לאיזור הקיבוצים.

התמקמנו באיזושהי נקודה על הכביש בצומת תשובה, שזאת נקודה ממש אסטרטגית בשבילנו אחרי שהדרך השניה הייתה חסומה. ככה שכל מי שיצא מהקיבוצים בארי, כפר עזה ורעים חייב לעבור דרכנו. פתחנו בשטח אלונקות ונתנו למי שמגיע טיפול ראשוני מציל חיים בשיתוף פעולה עם הצבא.

חלק מהפצועים פונו לבתי חולים באמבולנסים והרוב במסוקים צבאיים שנחתו לידינו אחרי שנתנו טיפול ראשוני, ואנחנו נשארנו שם ולא רצינו לעזוב כי ידענו שכל הזמן מגיעים פצועים. טיפלנו בעשרות של פצועים מיום שבת עד יום שני בבוקר.

ביום שבת איבדנו קשר עם עמית מן ז"ל וידענו רק שהיא פצועה וירו לה בבוקר. בבוקר של יום שני הגענו לבארי,  ושם מצאו את עמית מן ז"ל הרוגה יחד עם הרופא והמאבטחים שהיו איתה במרפאת השיניים. המשכנו לקבל ולטפל בפצועים והמשכנו לכיוון שדרות שם טיפלנו גם בפצועים מנפילות של רקטות.

באותם ימים היינו באירוע שלא חשבנו שאי פעם נהיה בו, וכל אנשי מד"א וכל המטפלים ידעו שאם הם לא יהיו אף אחד לא יעניק טיפול לפצעים, ושאנחנו לא יכולים להשאר בבית בזמן שש טבח כזה. נכון שזה היה מסוכן ותחת אש, אבל הסתגלנו ולמדנו את עצמנו להתמודד עם הסיטואציה בשביל להיות שם בשביל האחר.

שזאת המהות של העבודה שלנו בלי קשר ביום יום, ואנחנו נותנים את הטיפול הכי טוב שאנחנו יכולים לאנשים".

רגע שנצור בליבך?

"אחד מהפצועים שאני ממש זוכרת הגיע אלינו בין הראשונים. הגיע אלינו ירוי בכמעט כל חלק בגוף. במצב קשה כשהוא גוסס, וכשהתחלתי לטפל בו, הוא עצר אותי ואמר לי 'אני יודע שאני עומד למות. בבקשה תמצאי את אשתי ותמסרי להם שאני מתגעגע אליהם ואני אוהב אותם'.

הבקשה האחרונה שלו הייתה שנעשה ביחד שמע ישראל בשטח, ולמרות שהוא לא דתי ולא מקיים אורח חיים כזה, הוא רצה להתפלל ברגע האחרון שלו. התחלנו לאחר מכן לטפל בו במהירות והעלו אותו למטוס. אני לא יודעת מי זה ומה קרה לו".

מה החלום שלך?

"ללמוד רפואה ולהתקדם בתחום הזה, של טיפול וקשר עם אנשים. מגיל קטן זה מאוד מאוד בוער בי. זה התחום שלי. אני עושה את זה היום כפרמדיקית ואני רוצה להתמקצע כרופאה שמתמחה בטראומה. זה כרגע החלום".

מה היית מבקשת מאנשים?

"קודם כל, שנשמור על אחדות. ב7.10 באוקטובר ומאז, עברנו רגעים כעם שהם מאוד מאוד קשים כל אחד בנפרד וכולנו ביחד עם המון חוסר אונים. אבל במקביל אני זוכרת את העוצמות שהרגשתי מאזרחים וחיילים, והייתי רוצה שנזכור את זה כעם ונשמור על אחדות וככה ננצח הכל. ושהחטופים יחזרו הביתה ואנחנו מחכים להם."

"אני רוצה גם להגיד תודה לכל מי שהיה איתי ועזר לי לטפל בכל המטופלים. וגם על כל האהבה והתמיכה שקיבלנו במד"א מהארץ ומחוץ לארץ. פשוט רוצה להגיד תודה."