הכירו את דנה שינה, שהקימה יחד עם חברותיה (ובליווי הבעלים כמובן) בתחילת המלחמה חמ"ל ארוחות מפנקות לחיילי צה"ל מתחילת המלחמה.

היא בת 42, נשואה לאוהד ואמא לארבעה – עומר, בר, יובל ועידו. עצמאית, אוהבת אנשים, יוזמות חברתיות ונתינה. מאז ומתמיד היה לה חשוב להיות מעורבת, לעזור איפה שאפשר ולחבר בין אנשים למטרה טובה.

את אות אשדוד היפה היא מקבלת על יוזמה קטנה של כמה חברות שבישלו לחיילים, והפך למערך מתוקתק של אוכל ביתי ומפנק למאות לוחמים מדי שבוע.

"אני חושבת שאנשים רואים את הלב והנשמה שהשקענו, את האהבה הגדולה שנתנו לכל חייל דרך הצלחת שלו, וזה כנראה מה שהוביל להמלצה עליי. חשוב לי לציין שאני רק חלק קטן ממשהו גדול כל כך, עצום ברוח שלו.

כל אחת מהמתנדבות היא עולם ומלואו, לב גדול שרק רוצה לתת. כולן התייצבו בכל שבוע, בישלו, ארזו, נסעו".

על החמ"ל של דנה:

"בהתחלה לא דמיינתי לאן זה יגיע. מה שהתחיל כהתגייסות להכנת ארוחה ל-30 חיילים הפך לרשת עצומה של נתינה, אהבה וקשרים שיישארו בלב לנצח.

בעיצומו של ההלם מה-7.10, נתקלתי בפוסט שמבקש אוכל חם לשבת לקבוצת מילואימניקים של הנח"ל. בלי לחשוב פעמיים, פתחתי קבוצת וואטסאפ קטנה עם כמה חברות והצעתי לכל אחת להכין סיר – חשבנו על 30 מנות, קטן עלינו, ומהר מאוד זה גדל והתפתח למאות מנות בכל סוף שבוע.

הקבוצה שלנו התרחבה לכ-30 נשים מדהימות, וביחד דאגנו להכין אוכל טרי, חם ואוהב ללוחמים – סנדוויצ'ים עם שניצל, קופסאות עם סלטים, חמוצים, מגשי אוכל מבושל עם בשר, תוספות ודגים, קינוחים, עוגות, חלות לשבת.

שלחנו להם מפות, כלים חד-פעמיים, ואפילו כוס לקידוש ויין תירוש. עשינו כל מה שאפשר כדי שירגישו קצת בבית.

השינוע של האוכל היה אתגר לא קטן. דרכי הגישה לא תמיד היו פתוחות, והשטח היה מסוכן, ובכל זאת שום דבר לא עצר אותנו. גייסנו את הבעלים, שלעיתים נסעו תחת אזעקות או בחרו במסלול עוקף שלקח שעות.

ידענו שחבורה של לוחמים, אחרי ימים ארוכים של לחימה, מחכים לא רק לארוחה חמה, אלא גם לתחושה שמישהו חושב עליהם.

הרגע הכי מרגש היה תמיד בערב שישי, כשהיינו רואות תמונות וסרטונים של הלוחמים אוכלים, מברכים, עושים קידוש בלב חאן יונס – זה נתן לנו תחושת סיפוק עצומה ומילא אותנו בכוח להמשיך.

הקשר שנוצר עם הלוחמים, במיוחד עם הרס"פים, היה עמוק ומרגש. הם היו הגשר בינינו לבין הלוחמים. היינו שם עבורם גם כשלא ביקשו – עם ארוחת המבורגרים באמצע השבוע, עם מכתבים שילדים של המתנדבות כתבו וציירו במיוחד.

רתמנו את בתי הספר של הילדים לאיסוף חטיפים ומוצרי היגיינה לחיילים היקרים שלנו. גם היום, אחרי חודשים של פעילות, הקשרים האלו נשארו. הרס"פים עדיין מתקשרים, שולחים הודעות ומבקרים".

מה הוביל אותך להתנדבות?

"כשהמלחמה פרצה, כולנו חיפשנו דרך לעזור. כל אחד רצה להרגיש שהוא חלק מהמאמץ הלאומי, שיש לו תפקיד. אני ידעתי שהדרך שלי היא דרך האוכל והחום הביתי.

אוכל יכול להפוך רגעים קשים לנסבלים יותר. ידעתי שלחיילים שנמצאים רחוק מהבית זה ייתן כוח, וזה מה שהניע אותי לפעול".

רגע שנצור לך בלב?

"קיבלנו הרבה מאוד סרטונים מחיילים שיושבים בשטח, פותחים את האוכל שלנו, מודים לנו, מתרגשים ונהנים מהאוכל. זה ריגש כל פעם מחדש. אבל רגע שנצור לי בלב היה במסיבה שהפיקו המסייעת של הצנחנים לכבוד סיום פעילות, ערב משפחות, והזמינו את בנות החמ"ל.

ניגשה אליי אמא של אחד החיילים, חיבקה אותי כל כך חזק ועם דמעות בעיניים הודתה לי ואמרה: "בזכותכן אני ישנה טוב בלילה. אני יודעת שהבן שלי אוכל טוב." זה היה רגע עוצמתי שהזכיר לי כמה כוח יש לנתינה, כמה אנחנו יכולים לעשות טוב ולשנות למישהו את היום או אפילו את כל השבוע".

מה החלום שלך?

"שנחזור לשגרה בטוחה וטובה, שהחיילים שלנו ישובו הביתה בשלום, שהחטופים יחזרו הביתה בהקדם, ושהערבות ההדדית שראינו בתקופה הזו לא תיעלם. החלום שלי הוא שהחיבור הזה, האנושיות והאהבה ליוזמות מדהימות יישארו איתנו גם בעתיד, לא רק בזמני חירום".

מה היית מבקשת מאנשים?

"להמשיך להיות רגישים אחד לשני. לא צריך לחכות לזמן משבר כדי לעשות טוב – כל אחד מאיתנו יכול למצוא דרך קטנה לתת ולשמח מישהו אחר.

לפעמים מחווה קטנה יכולה להיות עולם ומלואו למי שמקבל אותה".