רפ"ק מאלי שושנה. צילום: דוברות המשטרה

אחרי הסיפור של מאלי שושנה כולנו עקבנו מקרוב.

בשבת של ה-7.10 נלחמה מאלי על חייה, חיי השוטרים שלה וחיי המדינה בתחנת המשטרה של שדרות, כשהייתה חלק מהמגן הראשוני של המלחמה - משטרת ישראל. היום, בגיל 55, מאלי שושנה היא אמא לבן בן 22.

במשך 31 שנים רפ"ק מאלי שושנה משרתת במשטרה, ומספטמבר 2023 היא קצינת מתנדבים באזור לכיש – תפקיד מטה שנועד לסייע לתחנות שמסביב, כמו שדרות.

היא גדלה באשדוד וחיה בה עד היום, כשאת רוב התפקידים במשטרה מילאה בעיר ואף כיהנה כראש אגף התנועה. היא בעלת תואר ראשון בקרימינולוגיה ובהיסטוריה של עם ישראל, תואר שני בחינוך, ולאחרונה סיימה תואר ראשון במשפטים.

השבת של מאלי:

"מלחמה על החיים שמתחילה בבוקר שבת. הגעתי ב-6:20 לשדרות, פגשתי את השוטרים שסיימו משמרת לילה ואת אלו שהגיעו למשמרת בוקר, ואז החל ירי בלתי פוסק לכיוון שדרות והארץ כולה.

התחושה הייתה שזה שונה – יותר מאסיבי, יותר משמעותי. לא עברו דקות ספורות ונשמעה אזעקה ארוכה. הצבא עדכן על חדירת מחבלים בכמה מוקדים. יצאתי לקחת את האפוד שלי, ואז הבחנתי בג'יפ לבן נעצר מולי.

ראיתי שישה מחבלים עם נשקים ארוכים – לרגע חשבתי לעצמי 'אף אחד לא אמר לי שפאודה מצלמים פה'. מיד נכנסתי לתחנת המשטרה, ובאותו רגע הם ירו טיל לקומה השנייה. צעקתי לשוטרים לרוץ לגג, חלקם נכנסו דרך החלון, אחרים דרך דלת שנפרצה.

על הגג, אחד הקצינים חיסל כמה מחבלים. כשהם הבינו שאנחנו שם, הם עלו אלינו, והחל קרב יריות. יריתי בראש של אחד מהם. ביקשתי סיוע בקשר, אבל המחבלים חסמו את הכניסות. מחבל זרק רימון – הרמתי וזרקתי אותו חזרה, והוא חיסל אותם. לרגע הייתה תחושת ניצחון, אבל זו הייתה רק ההתחלה.

הגיע גל נוסף, רימונים התפוצצו סביבנו, פצעו אותנו ופגעו במאגר מים שנוצר על הגג. שוטר סימן לי על מחבלים בגרם המדרגות – ניהלתי איתם קרב, חיסלתי, אבל הם הצליחו לירות לי ביד. נגמרה לי התחמושת, והבנתי שאולי לא אצא מזה. ביקשתי שימסרו לבן שלי שאני אוהבת אותו ונפלתי למים.

שוטרים שלי נהרגו. נשארנו פצועים, תחמושת מועטה, והרגשתי שזה הסוף. אבל אז, פתאום רוח חזקה הביאה שינוי. מחבל נוסף הגיע – חיסלנו אותו. לבסוף הגיעו כוחות חילוץ, ואני עזרתי לפנות את אחד השוטרים תוך כדי שאני עוצרת לו דימום עם האצבע. רק כשהתפנינו הבנתי – התחנה הייתה עדיין מלאה במחבלים, ולבסוף הופלה עליהם בפקודת מפקד המחוז.

יד ימין שלי התרסקה, רסיסים מפוזרים בגופי, השמיעה נפגעה. ביום הזה איבדנו שבעה שוטרים ושוטרת – גיבורים שנלחמו בלי לחשוב פעמיים. הם חשבו שהם יכבשו את שדרות ויכבשו אחר כך את כל הארץ, ורוח הלחימה של השוטרים שלי, על אף המחיר היקר, נתנה לנו לנצח".

מה את חושבת על המאורעות האלו היום?
"אם שוטרי המחוז הדרומי, לכיש והנגב לא היו מגיבים כך – המצב היה אחר לגמרי. המשטרה הייתה המגן הראשון של תושבי ישראל. לפעמים שואלים אותנו בהפגנות 'איפה הייתם ב-7.10?' – נלחמנו. אף שוטר לא נשאר בבית."

ואיך את היום?
"חיה יום ביומו, נהנית מהחיים. יש ימים קשים, יש ימים טובים – אבל אני מודה על כל בוקר שאני מתעוררת."

מה הוביל אותך למשטרה?
"רצון לעזור. כשהייתי צעירה ראיתי עוולות וחשבתי – אם אוכל להיות זו שנותנת יד ומשנה לטובה, זה שווה הכול."

רגע שנצרב בליבך?
"לראות את השוטרים שלי הרוגים לידי. ומנגד, השוטר שחשבתי שנהרג ונמצא בחיים – הרגע הזה נתן לי תקווה."

מה החלום שלך?
"לחיות את החיים במלואם. קיבלתי אותם במתנה בפעם השנייה. לסיים את מבחני לשכת עורכי הדין, ולראות את הבן שלי מתחתן."

מה היית מבקשת מאנשים?
"לראות את האדם שמאחורי המדים. לפני שמדברים לא יפה לשוטר – תחשבו, אם זה היה הבן או הבת שלכם? אנחנו כאן כדי להגן על האזרח. האם הייתי משנה משהו מאותה השבת? לא. הייתי נלחמת שוב, כי זה מה שאנחנו – מגנים על המדינה שלנו."

"לפעמים זה דוחות תנועה, לפעמים זה הצלת חתולה על עץ, ולפעמים – זה לצאת לקרב על החיים. זה אנחנו."