דפנה ביום הולדתה - מהסטורי של ביתה.

דפנה אליעזר היא מהאנשים שעושים את העולם יפה יותר מבלי להרעיש. כל שנקרה בדרכה לתת, היא עושה באהבה – וזה מרחיב את ליבה.

היא בת 50 מאשדוד, לצד בעלה דורון, שבלעדיו לא הייתה יכולה לעשות את כל אשר עשתה. בעברה הייתה מטפלת במעונות יום, והיום היא אמא במשרה מלאה לעדי וחן.

“אם כל בן אדם היה עושה מעט – זה היה הרבה.”

למרות האתגרים הבריאותיים שחוותה, היא אינה מתלוננת. דפנה אוהבת בעלי חיים ותורמת רבות, דבר שמבחינתה הוא מובן מאליו – כך ראוי שכל אחד ואחת ינהגו בשגרה שלהם.

העשייה ההתנדבותית של דפנה:

"אני עושה דברים כי לי זה עושה טוב – ואם על הדרך שימחתי עוד מישהו, זכיתי. לצערי, מבחינה בריאותית, אני כבר לא יכולה להשקיע מעצמי פיזית כפי שהייתי רוצה.

עם זאת, אני מגייסת תרומות ואביזרים ותומכת רבות במרכז שאנטי בצפון למען בעלי חיים. במשך שנים אני תורמת המון גם לוויצו מבגדים ומארזי מזון. ובעיניי, כל דבר שאפשר לתרום ולשמח איתו אדם אחר – צריך לתרום".

מה הוביל אותך לכך?

"כשרואים שיש דברים שבעינינו הם מובנים מאליהם, ושיש לנו עודף ואפשר לזרוק – מבינים שלא הכול בא בקלות, גם לי בהתחלה. צריך לזכור מאיפה באנו. אם אפשר לתמוך ולעזור לאחרים עם משהו שאיני משתמשת בו ואדם אחר כן יוכל להיעזר בו – זה שווה הכול.

עבדתי קשה כדי להשיג דברים, אז למה שייזרקו וייצבטו לי בלב? הידיעה שזה לא הולך לבטלה אלא מועיל למישהו אחר משמחת אותי".

רגע שנצרב בליבך?

"כשהולכים לתרום ורואים בעיניים שאנשים מגיעים, עוד לפני שהספיקו למיין את מה שהבאנו, זה נותן תחושת סיפוק. זה מראה שהמאמץ לא היה לשווא.

אפילו מילה טובה, או סרטון שבו רואים בעלי חיים שנהנים מהאוכל שתרמנו – זה לא מובן מאליו. בבית, לכולם יש את מה שהם צריכים, אבל כשמביטים מבחוץ ורואים את אלו שחיים במחסור, זה מחמם את הלב.

למשל, כשיורד גשם, וכששלחנו לענבל ממרכז שאנטי שמיכות רבות, היא שלחה לנו סרטונים של הכלבים ישנים עליהן, ולא רועדים מקור בחוץ. זה דוחף אותי לרצות להמשיך ולעזור. התרומות, הגיוסים הכלכליים – כל אלו נשארים חרוטים בזיכרון.

זה גורם לך לחשוב פעמיים לפני שאתה זורק משהו. אולי עדיף לשמור אותו, כי מישהו אחר יכול להיעזר בו".

"אני לא יודעת אם יש לי חלום מסוים. אני פשוט משתדלת לתת מעצמי כמה שאני יכולה – למשפחה ולחברה. אני לא מסתכלת רחוק מדי, אלא פועלת מתוך הרגע.

בעיקר, אני רוצה שתהיה יותר עזרה למי שזקוק. פעמים רבות אני רואה שאפילו השכנה, אם חד-הורית, מתקשה למלא את המקרר. יש עמותות שעוזרות לפני חגים, כמו המקרר השיתופי ברובע י"ג, וזה נהדר – אבל למה שהעזרה תהיה רק בחגים?

אם התפיסה החברתית הייתה שצריך לעזור תמיד, ולא רק בתקופות מסוימות, החיים של כולנו בארץ היו הרבה יותר טובים".

מה היית מבקשת מאנשים?

"מתי שמזדמן לכם – תנו יד, אפילו בדברים קטנים. תראו לא רק את עצמכם, אלא גם את הסביבה. זה לא חייב להיות רק תרומה. זה יכול להיות משהו קטן, כמו לשמור על ניקיון הבניין".