צילום פרטי

דביר רחמים ז"ל נרצח בגיל 23 במסיבת הנובה, אך האדם שהיה עוד מהדהד בהשראה ללא מעט אנשים - ובצדק.

דביר היה אדם מלא שמחת חיים. הוא אהב וטרף את החיים ותמיד ידע לחיות את הרגע. הוא זכור כילד מאוד צנוע וענוו אשר תמיד עזר לכל אדם, בין אם הכיר אותו וגם אם לא.

הוא עשה ותרם המון בסתר, היה מתנדב עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים בגנים ובבתי ספר, ואחת לשבוע היה נוהג לתרום ממשכורתו הדלה כשליח למשפחות נזקקות בכל שישי - וכל זה מבלי לספר ולדבר על הכל. 

הוא היה חבר, פשוט חבר. למשפחה שלו, לסביבה שלו, לכולם.

דביר הוא בן בכור לפני שני אחים. הוא למד במקיף ד' בעיר, את אימוני 'אחרי' שלפני הצבא עשה עם רגל שבורה והתקופה האהובה עליו בחיים הייתה במכינה הקדם צבאית 'ארזי הגליל' שבצפון.

דביר היה ילד חברותי ואהוב מאוד בסביבתו, כריזמטי בשקט שלו. אהב ספורט וכדורגל, אהב מאוד להקשיב למוזיקה מכל הגוונים בכל רגע ביום  ובעיקר טראנס. תמיד חיבק, העריך והיה שמח בחלקו, ילד של אהבה.

"לילד הזה פיללתי," מספרת חגית אימו. "תמיד דאג לכולם וראה את האחר לפניו, היה מאוד רוחני ולא עיניין אותו הדברים החומריים הרגילים. כסף מבחינתו לא היה חשוב בכלל, ובכל הזדמנות שהיה לו היה משתמש בו למעשי חסד בשקט שלו". 

"באותו הבוקר דיברתי איתו 3 פעמים. באזעקות הראשונות ב6:39 הוא התקשר אליי ואמר לי שיש צבע אדום והם מתקפלים כדי לעזוב את המסיבה. הם היו שם חמישה חברים, דביר נרצח שם יחד עם עוד שני חברים שהכיר בשירותו מהנדסה קרבית.

בשעה 7:32 הוא התקשר בפעם השניה וסיפר שיש ממש בלאגן בשטח, המון פצועים ופצועות. הוא סיפר שהוא טיפל בפצועים ועשה חוסם עורקים למישהי עם בטן פתוחה, והם לא הצליחו להגיע לכביש הראשי כי היה חסום מכל הכיוונים.

בשעה 8:07 הוא סיפר לי 'אמא, וואו, 2 טנדרים לבנים מלאים במחבלים חמושים לבושי מדי צבא ויורים לכל עבר' והוא סיים את השיחה כשאמר לי 'אמא, אמא' ואני שומעת את היריות ברקע.

לא הצלחנו לאחר מכן ליצור איתו קשר. ניסינו לחייג ולסמס, אבל הוא לא חזר אלינו. בשעה 8:42 הוא שלח הודעה תוך כדי מנוסה או במחבוא כנראה, אנחנו לא יודעים בדיוק עד היום איפה מצאו אותו, 'אם אני לא אצא מזה חי, תדעו שאהבתי אתכם בלי סוף, אתם הלב שלי'.

הוא גם סימס לאבא שלו 'יש יריות וטילים מעל הראש שלי, אני לא יכול לענות. אני מתפלל לאלוהים, אני חושב שהצבא ינצח', אבל הם הופקרו.

הוא אחר כך עוד הספיק להסתמס בווצאפ הקבוצתי של החברים מהמקיף, חברים ממש טובים שגם ליוו אותנו כל השנה כל הזמן -

'אם אני לא אצא מזה חי, תדעו שאהבתי אתכם אחים שלי', ולאחר מכן כתב להם שהוא מפחד למות ב8:54 וההודעה האחרונה שכתב הייתה 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד'.

שני ניצולים מהמסיבה סיפרו לאחר מכן שביקשו ממנו להכנס לרכב שלהם ולהתפנות, אבל דביר סירב והתעקש להשאר ולא להתפנות, כי הוא לא משאיר חברים בשטח.

אני לא מופתעת, ככה הוא התחנך בעבור הזולת. לא הייתי חושבת שהיה עושה אחרת.

אחד מהם גם סיפר לאחר מכן 'אם הייתי יודע, חבל הייתי נותן לו בוקס ומכניס אותו', אבל גם זה לא היה עוזר, דביר היה נשאר ועושה את אותו הדבר".

רגע שזכור לך ממנו:

"כל הזמן היינו רוקדים ביחד ושומעים מוזיקה. באותו הערב בשישי בלילה, רקדנו בבית לצלילי הבוקסה שלו, התחבקנו ורקדנו. הזכרון הזה הוא סוג של חיבוק ונשיקה אחרונים לצלילי המוזיקה.

זה חרוט ממש, באהבה הזאת שהוא כל כך פיזר בנוכחות שלו לכולם, זה משהו שאני בחיים לא אשכח. יש לו חיוך כובש, בן אדם של שמחה, חיוך מעמקי נשמתו.

ערב אחד הוא אמר לי 'אמא אני כל כך מתרגש להתחיל את הלימודים שלי' שהיה אמור להתחיל שבועיים אחרי המסיבה. החלום שלו היה ללמוד פסיכיאטריה ולעזור לאנשים פוסט טראומתים.

אני זוכרת שאמר לי 'אמא אני מצאתי את הייעוד שלי'. העיניים שלו ממש נצצו, הרגשתי את הנשמה שלו מבעד לעיניים כשאמר לי 'אמא, אני ממש מחכה ליום הראשון של הלימודים, שאת ואבא תלוו אותי'.

ושאלתי אותו 'באמת?' כי הוא כבר ילד גדול והוא ריגש וענה - 'אמא, בכל שלב בחיים שלי אני רוצה שאת ואבא תלוו אותי'. מה שהוא לא זכה לצערנו. אבדה כל כך גדולה לכולם ולנו.

הוא היה ילד כל כך חכם, בגיל צעיר הבין כל כך הרבה דברים. כל כך כואב הלב שהוא לא הספיק. אומנם ברגעים האחרונים שלו הוא הציל חיים ומינף את הייעוד שלו, אבל כל כך הרבה היה לו לתת לעולם הזה".

משפט ממנו שהולך איתך עד היום?
"תמיד הוא היה אומר לכולנו כשהיינו מספרים לו על איזשהו קושי כשנפגענו או משהו שהציק - 'תהיה האור שאתה רוצה לראות באחרים'. מה שאתה רוצה לראות בחבר שלך - זה מה שאתה תהיה."

מה היה החלום שלו?
"להיות פסיכיאטר ולעזור לבני אדם. הוא לא ביקש כלום, תמיד היה אומר שטוב לו עם המשפחה והבית ולא רצה אחרת. רק רצה להיות פסיכיאטר ולעזור לבני אדם ובמיוחד לפוסט טראומתיים.

הוא הציל חבר שלו בצבא מהתאבדות, והיה לו עוד חבר עם בעיות נפשיות שדביר תמיד היה שם בשבילו ולא וויתר גם כשאחרים עזבו. הוא תמיד היה שם להקשיב ולתת".

איך היית רוצה שיזכרו אותו?
"אדם שאוהב אנשים, ילד מלא אהבה. רודף שלום וצדק. זה דביר".

מה הייתם רוצים להגיד לו?
"שאני הכי אוהבת אותו בעולם, הכי גאה בו בעולם והכי מתגעגעת אליו בעולם - ושהוא היה הכי חבר אמיתי. הוא חסר לי, חסר לי ממש, בכל שעה ביממה הוא חסר לי".

מה הייתה דעתו על קבלת האות?
"הוא היה צוחק, היה אומר לי 'אמא, מה אני צריך את זה, נראה לך? שחררי אמא, הכל שטויות'. הוא ילד צנוע, לעשות טוב זה היה הכי חשוב, זה מה שהוא היה אומר".

מה היה רוצה מאחרים?
"אחדות ועשייה טובה, שאנשים יאהבו אחד את השני, שיהנו, יחיו וישמחו כי עוד רגע אין רגע, ושיפיצו אור בעולם הזה בדרך טובה של מעשים טובים".