באדיבות המשפחה

הוא נולד ב-8 במאי 1988, גדל ולמד בישיבות דתיות, ולאחר מכן המשיך את לימודיו בישיבת נווה הרצוג. עם סיום לימודיו, התגייס במסגרת הסדר לנח"ל ושירת כלוחם.

עם שחרורו מצה"ל, פנה ללימודי כלכלה ומנהל עסקים במכללת בן גוריון, תוך כדי ששילב עבודה. במקביל, גילה עניין בלימודי שמאות מקרקעין, למרות שהוזהר מהקושי שבתחום.

אך שלומי האמין בעצמו, ולא רק שהתמיד בלימודים, אלא גם עבר את כל המבחנים בניסיון הראשון. המבחן האחרון נערך יום לפני חתונתו – וגם אותו צלח בהצלחה.

לאחר נישואיו למלכי, אותה הכיר בטיול בתאילנד ובמזרח, החל לעבוד כשמאי בעיריית תל אביב. במקום עבודתו זכה להערכה רבה בשל מסירותו ואופיו הנדיב. עמיתיו סיפרו עליו כעל אדם של נתינה, עד כדי כך שבנו בית כנסת על שמו בעירייה.

אחד הסיפורים הזכורים עליו היה כאשר המעלית בעירייה התקלקלה, ובתוכה נותר קורקינט חשמלי כבד במיוחד, מעל 30 קילו. למרות שעבר תאונת דרכים והיו לו בעיות בגב, הוא נרתם מיד, הרים את הקורקינט וסייע.

שלומי היה דמות מרכזית לא רק בעבודתו, אלא גם במשפחתו. הוא היה הבן הבכור, ושימש כאבא שני לאחיו, דואג להם לכל צורך, גם כשהתגורר מחוץ לעיר. כל מה שהיו צריכים – הוא היה שם, מתייצב תמיד.

גם כלפי הוריו הפגין כבוד יוצא דופן; מעולם לא הרים את קולו, ותמיד, עם חיוכו הביישני, נהג לומר: "אבא, הכל בסדר".

לאחר פטירת אמו ז"ל, משפחתו ביקשה ממנו שלא לצאת למילואים, אך שלומי ראה זאת אחרת.

מבחינתו, בעיות פרטיות הן דבר שניתן לפתור, אך המדינה מתמודדת עם בעיות גדולות יותר, ויש מחסור בלוחמים ובמילואימניקים. הוא לא היסס להתייצב, כי כך היה – אדם של אחריות ושל שליחות.

סיפור נפילתו:

"בסבב השני, החמאס עלה על המיקום של הפיר של החיילים, ונתנו להם כ5 דקות לשנות מיקום במצב הגנה-התקפה מהחמאס. הם חיכו וחיכו, ובלילה ראו דמות שהייתה נראת חשודה. הם 'ריססו' אותה והמנהרה התפוצצה - והרסיסים עפו לכל כיוון כ200 מטר.

לאחר מכן הוא קיבל עוד זמן להיות איתנו, ובזמן הזה הוא היה איתנו ובטיול עם המשפחה של אשתו. בסבב האחרון שהגיע לשם, היינו כולנו בהרגשה לא טובה וידענו שהולך לקרות משהו. ניסינו לשכנע אותו לדחות, להחליף חטיבה, אבל הוא לא רצה לשמוע.

"אני לא עוזב את הפלוגה שלי. אני נשאר איתם. שם גדלתי, ככה חינכנו את כל הצעירים, אני ממשיך איתם עד הסוף".

באותו היום לא הייתי רגוע והתקשרתי לשלומי שלא ענה. אחד הקצינים ענה במקומו ואמר שהם במשימה מורכבת אבל הכל בסדר. וביום ראשון קיבלתי את ההודעה. ב25.8.24 הוא נפל בזייתון שבעזה ממטען שהופעל בחוות נצרים, כדי לתת ביטחון לכל העוטף ולזהות מחבלים.

בדיוק אחרי שבישר באופן אישי לכל אחד מהמשפחה שאשתו בהריון".

רגע שזכור ממנו:

"כל כך הרבה מאז שהוא נולד. הלידה הארוכה שלו באסף הרופא, שנמשכה למעלה מ24 שעות. בן בכור, אתה מבין שזה הופך אותך בעצם לאבא ולמשפחה. פתאום אתה רווק, ואז נשוי, ופתאום יש לך ילד ואתה צריך לדאוג למשפחה.

ולאורך כל הדרך, הגן. מאז שהוא נולד הוא היה מאוד מיוחד. אני זוכר אותו קטן כשהייתי מאכיל אותו בבוקר לגן, וכבר שם הוא ידע כמה מילים באנגלית. לאורך כל הדרך הוא היה תלמיד מצטיין, ולאורך כל הדרך הקשר ביננו היה מעבר לאבא ובן - זה היה קשר מאוד חברי. תמיד התייעצתי איתו, דיברתי איתו ושמעתי את דעתו. הוא היה אוזן קשבת, תמך. 

והחתונה שלו כמובן, כל כך חיכינו אני ואשתי ז"ל, כמה שמחנו שהביא לנו את מלכי הביתה וראינו כמה אישה טובה יכולה להיות, ולהקים בית נאמן בישראל".

משפט ממנו שהולך איתך עד היום?
"המשפט האחרון שאמר לי כשאמרתי לו שיעזוב, שיראה את המצב שלנו ושל המשפחה, ושל מלכי, וכולנו מודאגים. הוא אמר לי 'אבא, אם אני לא ילך גם אחרים לא יבואו'. זה משפט שמהדהד לי כל הזמן".

מה היה החלום שלו?
"קודם כל להצליח בלימודים ולמצוא תעסוקה עם בסיס כלכלי לטווח ארוך. הוא מצא חברים, משפחה ואהבת המקצוע יחד עם הביטחון הכלכלי כדי לפרנס את המשפחה בכבוד ולהגדיל את המשפחה.

יחד עם התרומה לצב"א ולחברה שהייתה בראש מעייניו ותמיד עזר, דאג ועשה בשבילם. הכאב הוא לא רק שלנו, כל מי שמכיר אותו פשוט נשבר מהסיפור הזה".

איך היית רוצה שיזכרו אותו?
"כבן אהוב במשפחה שלנו, המורחבת, בעבודה - כולם אהבו אותו על התרומה שלו, החיוך הביישני והכובש. הנתינה שלו, העזרה שלו לזולת, כיבוד אב ואם שלו. שלומי היה בן אהוב על כולם. איש של נתינה וחסד. של התחברות. לא שמענו ממנו אף פעם ביקורת על אף אחד".

מה היית רוצה להגיד לו?
"שאלה מאוד קשה. מצד אחד אני רוצה להגיד לו, שלומי, אהוב שלנו, הלכת נלחמת בכמה סבבים כדי להציל את עם ישראל ולהחזיר את החטופים ולעשות את המשימה על הצד הטוב ביותר על חשבון המשפחה שלך.

גיבור ישראל, כמו שאומרים 'במקום של הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן'.

כאנשים מאמינים אנחנו אומרים 'קיבלנו פיקדון והחזרנו אותו באהבה' אבל החור בלב לא נסגר. האמונה רק מחזקת את זה שיום יבוא ויגיעו ימות המשיח וכולנו נפגש שוב ביחד. ושאנחנו אוהבים אותו".

מה הייתה דעתו על קבלת האות?
"אם הוא היה בחיים ובנסיבות אחרות? הוא לא היה מזלזל באף דבר. שלומי היה בא, מכבד את המעמד, מוכיר ומעריך. אומר דברים חמים. דין פרוטה כדין מאה. זה לא משהו שהיה אומר נראה לי או לא נראה לי".

מה הייה רוצה מאחרים?
"הוא אדם שכיבד את כולם. לא משנה אם דתי, חרדי או חילוני, שמאלני או ימני. הוא היה חבר של כולם, בשמחות ובדברים לא טובים, והוא היה מבקש מכולם להיות באחדות, לאהוב ולהתחבר אחד לשני.

אנחנו נמצאים במצב גאו פוליטי-מלחמתי לא הכי טוב בעולם. מלחמה קיומית. הוא היה מבקש מכולם לשאת בנטל, להיות שווים בכל דבר. הוא היה אומר את זה בדרך שלו, לא בדרך של התלהמות, כעס וכל מיני.

היה אומר בנחת ומשכנע. שלומי היה אדם דעתן, אבל הוא לא היה מביע את דעתו לעולם מתוך הבטן והרגש. הוא היה מעמיק בנושא, ובסוף נותן את דעתו עד שהיו מגיבים לו 'שאפו שלומי, שכנעת אותנו'."

"אנחנו נמשיך לזכור ולאהוב אותו. שלומי הבן הבכור שלנו ותמיד יהיה הבן הבכור שלנו, אהוב שלנו. אנחנו נזכור אותו ואת הדברים הטובים, והוא תמיד יהיה בליבנו ונשתדל להנציח אותו כמה שאנחנו יכולים.

אם זה ספר תורה על שמו, בית כנסת הקרוי על שמו, שיעורי תורה ואירועים חברתיים. אנחנו נזכור אותו והוא לא ישכח מלבנו לעולם".