את הטבע, המשפחה, המדינה, העבודה ואת העל האש עם החברים. הוא תמיד אמר שהוא הכי מאושר ושצריך לחיות את היום ומי יודע מה יקרה מחר. היה איש משפחה עם רגישות יוצאת דופן לזולת, ואבא נהדר לילדים.

ויטלי קרסיק ז"ל עלה לארץ בגיל 11, שנת 96', ויחד עם הוריו ואורה, אחותו הקטנה שמספרת לנו היום עליו, הם התמקמו באשדוד. הוא גדל ולמד בבית ספר שקד, מקיף ח' ואנקורי. התגייס כלוחם לשיריון ובהמשך גם חובש, ונפל בחלקו להציל המון חיילים עם הצוות שלו במלחמת לבנון השניה. 

לאחר השחרור הכיר את יוליה אשתו כחובש טיולים והיא בפרוייקט תגלית, ויחד הם גידלו את דניאל ופולינה.

הוא התגייס למשטרה, וחי מתוך שליחות ושירות למדינת ישראל שהוא כל כך אהב. ויטלי נתן מעצמו את כל כולו. הוא התקדם עם התפקידים במשטרה לדרגת רס"ב, בעיקר במחוז תל אביב, גם כשבשנים האחרונות עבר לאשקלון יחד עם המשפחה, כי אהב את האקשן של תל אביב והאנדרנלין. 

סיפור נפילתו:

במסיבת הנובה, רס"ב ויטלי קרסיק ז"ל עבד במשמרת לילה יחד עם צוות של כ15-20 שוטרים שאבטחו את המסיבה. המשמרת שלו הייתה אמורה להסתיים ב6:30 ולהתחלף עם משמרת הבוקר. ערב לפני ויטלי עוד שיחק עם הבן שלו וישב לשיחת נפש עם הבת שלו, ובערב שמחת תורה יצא למשמרת.

בבוקר תחילת המלחמה הוא נשאל מה קורה איתו והוא ענה, 'אנחנו מתחילים לפנות את כולם ואני חוזר הביתה'.
ב7:10 ויטלי הקליט הודעה שבה הוא מספר על המצב ושהוא לא יכול לדבר. מאז ניסו ליצור איתו קשר ומעבר להודעה אחת לא הייתה הצלחה, ובאותה השבת באיזור 5 בערב, המפקד שלו הגיע ודפק בדלת להודיע שויטלי נפל. בגיל 38, ויטלי נקבר יום לאחר מכן בהר הרצל והתיר אחריו חלל שלא מתמלא.

מתחקירים שעלו, ויטלי היה בחולייה של 8 שוטרים שעשו מעקף לאבטח את כביש 232 בכניסה למסיבה ולעכב את המחבלים במטרה לבלום אותם כמה שאפשר. הם לא ידעו מה עומד מולם, וצוות השוטרים, בסביבות השעה 9 בבוקר, ספג טיל RPG ולאחר מכן גם נעשה ווידוי הריגה.