מהאלבום המשפחתי

"אבי היה מסוג האנשים האלה שאתה מסתכל עליו ורואה נשמה טובה, ולא בגלל שאני אישתו, כל מקום שהלך אליו הוא תמיד בלט. בגלל החיוך שלו, הג'ינג'י שהיה.

היו לו ערכים של כבוד. כבוד האדם, כבוד לזולת, כבוד למבוגרים ממנו. החיילים שלו ראו בו כדמות אב, הוא היה מסתכל ומדבר אליהם בגובה העיניים, והוא דאג להם בדברים הכי קטנים ושטותיים והיה לו תמיד חשוב להיות שם בשבילם, להקשיב ולעזור להם.

אבי גדל ולמד באשדוד כל חייו. בחצי שנה שהספיק, למרות שהיה קצין בקבע, הוא היה אבא מדהים ונוכח מאוד לבת הבכורה. גם לבדיקות בטיפת חלב והחיסונים, היה עושה נסיעה מאילת לאשדוד רק כדי להיות נוכח במה שקשור לילדה. הוא אהבת נעוריי, הכרנו בגיל 16 כשעבדנו יחד באולם אירועים שכבר לא קיים.

הוא הלך להלחם כי ידע שצריך אותו, לא כדי להיות גיבור לאומי. הוא הבין שאם הוא ועוד אחרים לא ילכו, אנחנו כנראה נאבד את המדינה. אבדה גדולה, לי ולכל מדינת ישראל".

סיפור נפילתו:
"בבוקר ה7.10 היינו בבית של ההורים שלו. קמנו כמו כולם ב6:29 בבוקר מאזעקה, ובטלוויזיה עוד לא הראו שום דבר. הוא התחיל לקבל המון הודעות בווצאפ על מה שקורה במעורפל. הוא החליט לעלות על מדים, ולא הבנתי לאן, והוא אמר שהוא הלך ויחזור צ'יקצ'ק. הוא הלך לסופה לגדוד שלו.

כבר בצומת סעד הייתה לו התקלות ראשונה מול מחבלים - אותם הוא חיסל, ואפילו עדכן שאחד מהם ברח עם ניידת משטרה. הוא שיתף אותי בדרך שזה מצב חריג שלא היה אף פעם, אבל יהיה בסדר. וסמכתי עליו ועל אלוהים. השיחה נותקה, והוא התקדם לכיוון רעים אחרי ששמע שיש הרג המוני באיזור.

בכניסה לחניון רעים הוא לא יכל להמשיך ברכב והתחיל ללכת ברגל לעומק מסיבת הנובה, ושם נתקל במחבלים שכמה מהם הוא הצליח לחסל ושם הוא אבי נפל. באיזור שמצאו את הגופה שלו לא היו עוד אנשי ביטחון, הוא היה היחיד שם ומסביב היו המון אזרחים הרוגים. לא ידוע אם הוא נפל כי התחמושת שלו נגמרה או כי הם היו רבים והוא היה לבד".

רגע שזכור לך ממנו? 

"הלידה של הבת שלנו, זה היה הרגע שהכי זכור לי לטובה. זאת לידה ראשונה ולא ידעתי מה עומד לקרות ומה לעשות, והייתי מאוד בלחץ. והוא ממש היה שם בשבילי ולא עזב לי את היד לרגע בכל מהלך הלידה וגם אחרי הלידה, וזה היה הרגע שבאמת התאהבתי בו מחדש והבנתי שזה מי שאני רוצה שיגדל את הילדים שלי. זה הרגע שזכור לי כהכי מיוחד בכל השנים שלנו ביחד".

משפט ממנו שהולך איתך עד היום?
"אבי תמיד היה אומר בזמנים קשים - 'חיים שלי את אלופה, את מסוגלת להכל'. זה המשפט שיושב לי בראש, זה המשפט שמהדהד לי בראש ובזכותו אני קמה כל בוקר. גם בלידה של הבן שלנו, שנולד אחרי שאבי נהרג, המיילדות האלופות שלנו שמו את המשפט הזה מולי".

מה היה החלום שלו?
"היינו אחד, והיה לנו חלום משותף. להיות מאושרים, משפחה גדולה של חמישה ילדים. וזהו".

איך היית רוצה שיזכרו אותו?
"שיזכרו קודם כל את החיוך שלו. זה החיוך הכי יפה שיש לדעתי. שיזכרו שהוא היה אדם שלא היה מוותר לעצמו ולאנשים שלידו, ממקום טוב. הוא תמיד דאג להרים לכולם ולעודד ולהיות שם בשביל כולם. שיזכרו את הטוב לב שלו ואת הנתינה והאכפתיות שלו".

מה היית רוצה להגיד לו?
"שאני אוהבת אותו קודם כל ואני מתגעגעת אליו. שיש לו בן, שהוא לא הספיק לדעת שעומד להיוולד לו בן. שהוא חסר לי, לנו, לילדים ולמשפחה. להגיד לו תודה על כל השנים שזכינו להיות ביחד, תודה על הזכות שניתנה לי לגדל את הילדים שלו ולהיות אחראית על דור ההמשך שלו, ושאני אוהבת אותו וגאה בו הכי בעולם".

מה הייתה דעתו על קבלת האות?
"הוא היה מתרגש לדעתי. תמיד הוא היה מתרגש מכל מיני טקסים, כמו טקסי הצטיינות וכאלה. הוא תמיד היה מתרגש אבל לא היה מראה את זה. גבר-גבר ומתרגש מבפנים. הוא היה מאוד מתרגש לקבל את האות שהוא מאוד אהב. העיר שגדל בה, התחנך בה והקים בה בית ומשפחה. אני חושבת שהוא היה מאוד מתרגש ומעריך את זה".

מה היה רוצה מאחרים?
"שתהיה הדדיות ואחדות בעם שלנו. בלי כל השטויות האלו של השמאל והימין וכל מה שאני לא רוצה להבין בזה. תמיד כשהיה רואה את ההפגנות שהיו, היה מתעצבן על הקרע שזה עשה בעם. אני חושבת שאם הוא יראה שאנחנו עם מאוחד, והנפילה שלו ושל כל החיילים שאיבדנו מקום המדינה עד היום - שזה לא יהיה לשווא. ולא לשכוח שאנחנו פה בשביל להשאר".