אתרוג: אביב גפן
כן כן, הוא הילד הרע, זה שאומר מה שבא לו, השופט הלא פוליטיקלי קורקט של דה וויס, ומנהיג ילדי אור הירח בעברו. וההווה, מה איתו? בשנים האחרונות גפן שומר על מעמד מיוחד בעיקר בזכות מי שהיה, כי שירים טובים של ממש הוא לא מנפיק. גם מי שראה אותו במופע עם אביתר בנאי הבין את ההבדל בין זמר לבין מי שחושב שהוא זמר.

אין ספק שמדובר בכותב ומלחין מחונן, אבל היחס בין האתרוג וההעדפה שהוא מקבל בשל היותו ספק כותרות לבין מה שהוא מתיימר להיות, מעלה לעתים יותר מתהייה.

לולב: מושיק עפיה
הוא נע ונד בין נפילות גדולות ושירים שהוכיחו שוב כמה זמר טוב הוא וכמה הקריירה שלו הפכה חסרת יציבות, אחרי טעויות על גבי טעויות. אין מישהו בז'אנר הים תיכוני שהוא בעל קול כמו של עפיה, אבל בחירות לא נכונות של חומרים הפכו את הכל לפארסה מעצבנת במיוחד, בטח כשנתוני הפתיחה שלו מצוינים. הקריירה של עפיה נעה כמו לולב, מצד לצד, וכל מה שנותר לאחל הוא שבשנה הבאה הוא ישמור על יציבות.

הדס: חקיינים של סטטיק ובן אל
למנות את הצמדים שקמו אחרי שהצמד חמד הצליח לכבוש את המדינה מצריך מדור שלם, אפילו כתבה נרחבת. אבל כל הקטריקס ודורון למיניהם או ראפרים בשקל שהחליטו לרכב על גב ההצלחה המוזהב של סטטיק ובן אל, פשוט הציפו את שוק המוזיקה בטראש ירוד שרק הבליט את העובדה שאין טעם לחקות, גם אם יש לזה ריח לכאורה של הצלחות בגלל צפיות ביוטיוב.

ערבה: קובי פרץ
איזו שנה מטורפת עברה עליו, אחרי שנשלח לכלא באשמת העלמת מס של מיליונים לצד ניסיון להמשיך להוציא שירים, שרובם ככולם לא נתפסו בשום מקום. מסע הבכי שלו בכל מקום אחרי שהפך שעיר לעזאזל בין שלל מעלימי המס היה מביך ומיותר, בטח אחרי שהחליט להילחם במערכת ולא לסגור את העניין בעסקה כמו שאר חבריו, מהלך שהיה משאיר את הכל מאחוריו בלי הרבה רעש. שבטוח הוא שפרץ עבר תקופה שאין בה טעם ואין בה ריח.

סינגלים: הגימיק של מסאלחה
איב אנד ליר – קזנובה (דודה טובה). לעפר לוי היה פעם שיר בשם 'אוהב לחיות' ואיב אנד ליר הפכו את המשפט הזה לעדכני כשיש לחץ על הרווק הנצחי מצד הדודה, שרוצה שיתחתן. חביב, קליט, עושה את העבודה וגם מדבק, בעיקר בגלל צלילי האקורדיון.

שירה שמיר – תן בי סימן. שיר יפהפה המתאר את הדיאלוג של הזמרת עם בונה עולם, שאותו היא מחפשת כשהיא זקוקה לו. הביצוע של שמיר לצלילי פסנתר בלבד מרגש, וגם משחק המילים בפזמון עושה את שלו.

השאם מסאלחה – כסף מדבר. את מסאלחה זוכרים בעיקר (וכנראה רק) בגלל השיר 'מדברים פקה פקה' שהפך את המדינה בשנות ה־90, ומאז נעלמו עקבותיו. עכשיו הוא חוזר עם סינגל חדש שמדבר על שחיתות שלטונית, שאמנם קליט בפזמונו, אבל זה נשאר ברמת הגימיק.

Boom Pam & Melike Sahin - Beni Yalniz Koma. לפני שנה בום פם הוציאו את השיר הזה עם נטלי פרץ, ואיכשהו זה חמק מתחת לרדאר. ועכשיו בגרסה הטורקית עם מליק שאהין (בתרגום: אל תשאיר אותי לבד) הוא מקבל יותר נפח, כמו שהיה צריך להיות מלכתחילה.

אבי שוקרון – עכשיו לבד. זה נשמע על קו התפר בין יוני יעיש לאבי בניון, וכשמבחינים שהעיבוד הוא של נדב ביטון אפשר גם להבין למה. כך או אחרת, מדובר באחלה שיר, עם טקסט טוב וגם ביצוע אמין של שוקרון.

שרון אלקובי – אתיתי. הוא שר פריטנדרס בעברית
(I go to sleep), ועל אף העובדה שלוקח לאוזן זמן להתרגל, מדובר בממתק אמיתי. קול סדוק ושבור, חצוצרה שמלווה הכל וחידוש שמצדיק את החידוש.

*העובדה שעדן בן זקן קטפה כל כך הרבה תארים מעידה בעיקר על היובש המוזיקלי בשנה החולפת, לא על עוצמתה.

*שימו אוזן לאלבום 'מה שיש לעץ' של חי תורן, שקיבץ אליו אמנים מובילים ואפילו את מודי בראון לשירים פרי עטו.

*דודו אהרון מבקש אישור של אמא ב'כל הבנות' הקליל שלו. כנראה הוא למד לקח מהפעם הקודמת. או שלא.

*האלבום החדש של אתי אנקרי בטוניסאית הוא אחד הדברים הכי מרגשים שיש, גם אם אתם לא דוברים את השפה.