בין רגעי הזוהר מול הקהל לבין קפה בצהריי היום, יובל כרמל מוצאת בכל מקום השראה והיא יודעת להנות מכל רגע ואדם.

יובל, בת 27, גדלה באשדוד, למדה במקיף ט', ומאז עברה כברת דרך לא קצרה ומהצבא הגיעה איתה לעיר הגדולה, גם אם הדרך עצמה לא הייתה ברורה תמיד.

את השם שלה אולי ראיתם כבר ב"מנאייכ", אולי בזווית ב"ילד רע" שעלה לנטפליקס, ותוכלו לראות ממש בקרוב בסדרה החדשה "איננה" ב-yes, שם היא מגלמת דמות שקשה להתעלם ממנה.

אבל מאחורי הדמויות, התחפושות, המחיאות כפיים – יש ילדה אחת שהרגישה פעם שהיא לא שייכת, נערה שאוהבת לאתגר מוחות ואישה מרגשת בחינניות עד קסם.

יובל לא באה "מהמסלול". היא לא חלמה תמיד להיות שחקנית. בעצם, אם שואלים אותה, היא בכלל רצתה להיות זמרת. "הייתי בטוחה שאני ושירי מימון באותו מקום בחיים", היא צוחקת. 

ואז באחד הימים הגיעו מבית הספר למשחק 'יצירתי' של שירלי עודד דורן, לסדנת תיאטרון בבית הספר שבו יובל למדה - ומאז היא ממציאה את עצמה מחדש על הבמה.

לאחר מכן בכתה ה' – רומי אבולעפיה מגיעה לארץ לצלם את סרט הגמר שלה. כולם נלחצים, כולם רוצים את התפקיד – והיא, בלי מאמץ כמעט, מתקבלת. "מאותו רגע קרה לי משהו. זה כמו בן אדם שמגלה את המקום שלו. ומאז אני שם".

בהצגה "רוני ותום" של תיאטרון אורנה פורת, המבוססת על ספריו של גיורא חמיצר, יובל מגלמת את תום – ילדה אחרת. כזו שגרה עם אביה באוטובוס, שאין לה שורשים, שיש לה חוצפה פנימית ואומץ להסתכל לעולם בלבן של העיניים. "היא הכי אמיצה שיש", מספרת יובל, "היא הולכת לפי חוש הצדק שלה, וגם כשהיא בודדה – היא בוחרת לא לוותר".

הקלות שבה נכנסה לתוך תום לא הייתה מקרית. "גם אני, וגם תום – לא הבנות הקלאסיות. טומבוי, מחוספסות. זה יצא ממני בקלות". נדמה שיובל לא רק משחקת את תום – היא זוכרת את ההרגשה של להיות הילדה החדשה, של לא להשתייך. "היום אני יודעת שדווקא המקום הלא שייך הזה – זה היתרון שלי על הבמה".

הבמה בשביל יובל היא מגרש משחקים. מקום שבו היא יכולה להיות מישהי אחרת, ועדיין – להביא משהו מהגרעין הכי אישי שלה. "בשביל להיות בשליטה, אני צריכה לאבד שליטה", היא אומרת ברצינות של מי שחיה את הקצה הזה יום-יום.

אבל יש בה גם מידה של אחריות. "אני יודעת איפה הגבולות שלי. אני יודעת כמה אני מוכנה לפצוע את עצמי כדי להביא אמת, ואני תמיד חוזרת הביתה".

לפעמים, היא אומרת, זה כמו לגנוב רגש מהזיכרון. לקחת תחושת דחייה, פחד או כמיהה – ולשחק בה, כאילו היא טרייה. אבל זו עבודה רגישה. "צריך לדעת איפה לעצור".

בתחילת הדרך הטלוויזיונית שלה גילמה את הבת של שלום אסייג בעונה השנייה של "מנאייכ". אחר כך הגיע "ילד רע", והיום – "איננה", סדרה שבמרכזה עומדת דמותה של לואיז, מלכת המוזרים של בית הספר. היא בלי גבות, עם פאות צבעוניות, וסטייל שהוא הכל חוץ ממהוגן.

"אני בן אדם כל כך רגיל", יובל אומרת, "ולואיז הרבה יותר גרנדיוזית ממני. אבל הבנתי שיש סיבה שהיא צריכה לבלוט כל כך – אולי פעם היא הרגישה בלתי נראית. אולי היא הייתה צריכה להמציא לעצמה עולם שבו היא המלכה".

וכך היא מנתחת את הדמויות שלה, כשהיא יורדת לגרעין האנושי שביצירה והאדם, ושם מוצאת גם את עצמה.

מחוץ לבמה, יובל בסך הכל "בן אדם שמנסה לשרוד במציאות הזויה, כמו כולם". היא אוהבת את המשפחה שלה, אוהבת כיף, ומודה שהיא קצת נתקעה בגיל 20 – "העבודה שלי היא כיף, ובזמן הפנוי שלי אני גם רוצה לעשות כיף".

אבל גם ב"כיף" הזה יש רצינות שממנה יובל הכי נהנת, כשמקשיבה ברחוב לאנשים, אוספת משפטים, דמויות. האוטובוס, מבחינתה, הוא חגיגה. "כל אדם ברחוב יכול ללמד אותי משהו שאני לא יודעת. הרחוב מביא ממתקים שאתה לא יכול לדמיין".

היא חיה בין עליות ומורדות המקצוע, אבל לא מהסוג שמכריע. "לוותר – זו אף פעם לא אופציה. גם כשאני לא מקבלת תפקיד שמאוד רציתי – אני מתאבלת, שוקעת בזה יומיים-שלוש, ואז קמה. כי אני לא מכירה משהו אחר".

ומה בעתיד?

"החלום הכי גדול שלי הוא משפחה. ילדים. זה לפני הכל", היא אומרת בלי למצמץ. "אבל מבחינה מקצועית – אני עדיין בשלב שבו אני רוצה לטרוף. עוד לא מצאתי את הדבר המדויק, וזה בסדר. אני לא ממהרת לגלות אותו. אני רוצה להרגיש שהדבר הכי טוב שיקרה לי – עוד לא קרה".

אבל גם בתוך כל הסקרנות והרעב – היא מחזיקה משהו מפוכח. "משחק זה כיף. זה קל. זה לא ניתוח מוח. צריך ליהנות מזה. ואם לא – אז אולי אני באמת אלך ללמוד משפטים. אבל אני לא שם".

ועם לב פתוח וכישרון יוצא דופן, יובל כובשת את דרכה בחיוך כילדה בעולם, ולנו רק נותר לקנות כרטיס ולהנות.