מעבר להיותה של הסדרה מצחיקה בעיקר בזכות שלל דמויות צבעוניות השונות כל כך אחת מהשנייה ובצורה מוזרה יוצרות הרמוניה שהסדרה הזו כל כך צמאה לה עקב הבלאגן המתמיד ששירי אזוגי (בת חן סבג), מצליחה לייצר ולהכניס לתוכו כל מי שרק נקלע לדרכה, גם אם רק להגיד שלום.

בקטן הסדרה מתמקדת בשירי אזוגי, בת השלושים, שחקנית כושלת החובבת סמים קלים שככל הנראה כוח המשיכה דילג עליה ובזכות כך היא נראית כמו נערה מתבגרת.

היא מתגייסת למשטרה כשוטרת סמויה לתפקיד חייה בתור תלמידת תיכון בכדי לגלות אם מנהל תיכון אסף "אסי" קניזו (מוקי) אכן מתעסק עם קטינות וזאת בכדי להציל את חבר שלה שהתעסק עם המשטרה. מפה היא רק מסתבכת עם המשטרה, עם סוחרי סמים, עם החברים שלה ובעיקר עם עצמה.

את הסדרה יצרה וכתבה בת חן סבג הלא היא שירי אזוגי וביים לא אחר מאשר הבמאי שי קפון. רק צוות המוחות הזה שווה זהב, אז עם הקאסט המדהים שיש לסדרה הזו היא הופכת למכרה זהב. שחקנים כמו יעקב זדה ("פאודה"), שני קליין ("הרמון"), קובי מאור ("סברי מרנן") ובת-אל פאפורה ("פעם הייתי"), דורון בן-דוד ("הנערים"), לואי נופי עוד.

אני רוצה לציין את המשחק של השחקן הסופר מוכשר משה אשכנזי המגלם את לירז "לירוי". אני חושבת שהוא אדם פנומנל מפוצץ בכישרון שפשוט עשה את הסדרה מהפרק הראשון ועד לפרק האחרון. אשכנזי הצליח להצחיק ולרגש אבל בעיקר להפיח בדמותו של לירז הרבה אופי שהוביל להזדהות איתו.

בעונה השלישית אורנה בנאי האגדית מצטרפת לקאסט בתור עדה שוחט, חוקרת מח"ש בעלת הפרעות אישיותיות די קשות. המשחק שלה פשוט מושלם, לא שהיא צריכה להוכיח למישהו שהיא אחת ויחידה.

מי שקצת אכזב ביכולות משחק לקויות היה מוקי שמגלם את מנהל בית הספר אסי. אני אישית לא הצלחתי לרוב להבין את המטרות של הדמות שלו.

הסדרה אסתטית ויפה ובעיקר מה שבולט בה הינה בחירת השירים המפתיעה. בעיקר שירים ישראלים, ישנים וחדשים בקעו מן המסך בכל פרק והוסיפו מימד מיוחד, רענן ואפילו קצת בועט. אם כבר בועט, אנחנו מדברים על אחת הסדרות הכי בועטות שניתן לראות בטלוויזיה ישראלית. סדרה שלא מפחדת ללכת עד לקצה ולשחוט כל פרה קדושה.

הסדרה מצליחה במשך שלוש עונות לגרום לבטן שלי להתהפך. המצבים שאליהם מגיעה שירי לא נתפסים. בכל פרק אנחנו נקרעים בין הרצון לצחוק נורא לבין הרצון לכבות את הטלוויזיה ובכך לסגור את התהום ששירי רק פותחת ופותחת בלי היכולת להפסיק לפתוח אותה, תוך כדי שהיא מראה לכולם את הקצה שלה.

מעבר לקללות החוזרות ונשנות שממש נורמלו בתוך הז'רגון המקצועי של הסדרה, היא גם לא משאירה בצד אף סוטה מהנורמה אפילו הקטן ביותר ודואגת שנשמע שוב ושוב מילים כמו הגמדה, הערבי, השמנה, הקוקסינל. אולי בהתחלה זה צורם לשמוע את כל המילים שהתרגלנו כל כך להסתיר ולבלוע עמוק לתוך הגרון נצרחות לכל עבר, אבל אני מאמינה שזה דווקא מה שמוביל אותנו לחברה יותר טובה.

היא באמת גמדה, הוא באמת ערבי, היא ללא ספק שמנה ואם הקוקסינל לא היה רוצה שנדע שהוא קוקסינל הוא היה מתחיל לקחת הורמונים. הכל טוב, לא כולם אותו דבר בעיני הסדרה, אבל כולם אותו חרא, "אנשים הם חרא". 

"שאני אלך לעזאזל" כמו שעדה דואגת להגיד כל שניה וחצי, הסדרה המעולה הזו הגיעה לסיומה. הסוף פתוח, כמו בסוף העונה השנייה, רק שהפעם הוא הרבה יותר מותח ואנחנו יודעים שאין לו המשך. מה נעשה עכשיו עם חוסר הידיעה הזו? אני הייתי מעדיפה שיהיה סוף, שאני אדע בדיוק גורלן של הדמויות אליהן כל כך נקשרתי במשך שלוש עונות, שירי, אסי, ערן ובעיקר לירז שאיך אני אגיד זאת...ליבי איתו.

🔔🔔🔔🔔🔔 (5 פעמונים מתוך 5)

ענבל הקניין B.A קולנוע וטלוויזיה.