בבחירת צבעים יוצאת דופן ורגישות שובה לב, אופק לוי מציירת את עולמה הפנימי בדרך עוצרת נשימה.

לצד עבודת ההייטק שלה בסייבר, וכשבקרוב היא חוגגת 26, אופק שגדלה באשדוד ועברה לתל אביב בשנים האחרונות כדי למצוא השראה חדשה, אנשים חדשים והזדמנויות נוספות - היא עדיין הילדה המוכשרת שלא צריך להגיד לה מה לעשות.

אופק התחילה לצייר מגיל 6, "מתמיד אהבתי יצירה ומאז זה התחיל להתביית יותר על ציור. בגיל הזה הייתי בחוג שנורא לא אהבתי ופרשתי ממנו אחרי שנה, כי המורה כל הזמן אמרה לי מה לעשות, איך זה אמור להראות ואיך הציור צריך לצאת."

"זה עיצבן אותי אז לקחתי את הדברים והחלטתי לעשות לבד. תמיד הפריע לי שאומרים לי מה לעשות בכל תחום. רגע, זאת היצירה שלי". משתפת אופק ומאז היא מתפתחת בדרכה שלה.

"בפעם הראשונה שבאמת למדתי משהו זה כשראיתי סרטון ביוטיוב, ואז הבנתי שאני יכולה לעשות את זה לבד. התחלתי לקנות עפרונות, וראיתי שאני מצליחה, אז לאט לאט התחלתי לעבור לצבעים ואקריל. אחרי זה התחלתי לצייר על גדלים מאוד גדולים, זה הרבה יותר מרגש אותי מציור קטן."

שוברת גבולות בדרכים לא שגרתיות:

בציורים שלה אופק משתמשת בדרכים יצירתיות שקיבלה בהשראה מבחוץ וגם כאלו שמצאה בעצמה, "זה התחיל בקווים ישרים כמו וואן גוך, אחר כך זה הפך להיות מופשט, הגעתי אפילו לסכין של כוורת דבורים."

וכך אופק מגלה לנו עוד חלק מעולמה, "מה שאני מביאה ומה שאני עושה זה אני,בצורה ונראות אחרת. כל ציור זה לא רק היד שלי, זה האופי שלי ומה שעובר עליי. השתקפות נוספת שלי בצבע."

"מעולם לא התחברתי לקונספט של 'כלי עבודה קלאסי' – מבחינתי מכחול הוא קצת אוברייטד. אני אוהבת לגעת, לחפור, לחתוך, לגלות כלים חדשים שלא נועדו לציור, ולגרום להם ליצור משהו שלא היה אמור להיווצר. התשוקה שלי היא לא רק בתוצאה – אלא גם בדרך."

"אני מחפשת כל הזמן דרכים לא-שגרתיות לבטא רעיונות, לשלב טכניקות, לשבור את הגבולות בין דיגיטלי לפיזי, בין תכנון לאינטואיציה. בשבילי, יצירה אמיתית מתרחשת כשחושבים מחוץ לקופסה – גם בחומר, גם בצורה, וגם ברגש."

"יש משפט של פיקאסו שאומר שכל ילד הוא אומן עד הרגע שהוא מתבגר."

אבל בשנת 2020, כשכבר הייתה בעלת עסק שנהפך מבוטיק לפס ייצור, ותחתיה כמה עובדים, משהו התחיל לקרות. 

"כשזה הצליח פתאום הייתה לי נפילת חשק כזאת עד שסגרתי את העסק. זה הרגיש לי שהרסתי את זה לגמרי ומסחרתי את זה מדי, ואחרי זה הייתה לי נפילה של שנתיים שלא נגעתי בצבע בכלל. וניסתי לצאת ממנה, לצייר בכוח וללכת ללקוחות."

אחרי זמן מה שהרגיש כבויה, החליטה אופק לטוס כדי ללמוד אומנות בלונדון. "אחרי שבועיים הרגשתי שדברים מתחילים לחזור אליי. המורה היה אדריכל איטלקי, והוא אמר לי 'אופק, נועדת לגדולות'."

"זה נורא ריגש אותי כי היו המון אנשים מוכשרים בכיתה, מעצבי פנים ואדריכלים, ואני היחידה שלא למדתי משהו.

הוא ממש האמין בי. קשה להגיד מה קרה, זה עיניין של תקופות בחיים. לא היה לי מצב רוח והיצירה פשוט כבתה. במקביל פתחתי את הקריירה שלי בהייטק ופתאום זה לקח יותר חלק של החיים האמיתיים וזה זנח."

ואת נהנת היום כמו פעם?

"נראה לי שלא. אז כשהייתי יותר קטנה, לא היה את העיניין לכל מה שמעסיק אותי. לא עיניין אותי כמות או כמה אני מוכרת, לפעמים זה אפילו היה בהפסד כי לא מכרתי טוב. פעם זה היה משוחרר יותר, טבעי וחסר דאגות. והיום זה משהו שאני לוקחת אותו יותר ברצינות.

פחות משחררת, ואם זה לא יצא לי טוב או כמו שאני חושבת. היה לי מקרה שלא מכרתי יצירה כי לא הייתי מרוצה ממנה. אני יותר חושבת על התוצאה ולא על הדרך. כשאתה יותר צעיר אין יותר את הדאגות האלו, זה עושה משהו. גם תגובות פחות טובות לא הפריעו לי אז, והיום זה יכול להיות כן יעשה משהו."

"התחילו לי דברים נוספים בחיים, עברתי לעיר ופתאום אין סטודיו," מספרת אופק, "הרגשתי שהכל קורס עליי. תמיד היה לי החלום לברוח לאיזה אי ולעשות את מה שאני אוהבת אבל החיים נתנו את הכאפות שלהם."

ולמרות הכל, בין ההייטק בתל אביב לביקורי המשפחה באשדוד, אופק עוד חולמת לפתוח סטודיו משלה מחדש, ובנתיים ממשיכה ללכלך ידיים, לצאת מהקופסא ולשבות לבבות ביצירות שלה.

מהגלריה של אופק:

“Blooming soul” | “הציור שנמכר עוד לפני שציירתי”

פנים אנושיות נובטות מתוך פריחה צבעונית, כמטפורה חיה לנשמה הפורחת מתוך הטבע. זהו שילוב מדויק בין רוך אנושי לאנרגיה טבעית, שבו הצבעים הבהירים מעוררים תחושת חיוניות והתחדשות. היצירה מגלמת חיבור הרמוני בין עולמה הפנימי של האמנית לעולמו החיצוני של הצופה – חיבור שמצליח לגעת גם בעומק רגשי וגם באסתטיקה של חלל מגורים.

---

"KUBIZ"

קוביזם עכשווי המפגיש בין שפה חזותית שבטית לבין מבנים גיאומטריים חדים. בעבודה זו, הגדולה ביותר שציירה עד כה, היא מרחיבה את גבולות הגוף והבד כאחד. הצבעים החגיגיים מאזכרים טקסים אינדיאניים ומטעינים את היצירה באנרגיה ראשונית, תוך שימוש במדיומים השומרים על עומק הצבע ותחושת התנועה לאורך זמן.

---

"הרגשות שלי"

יצירה אינטואיטיבית ובלתי אמצעית, שנולדה מתוך שחרור מוחלט והקשבה לרגע. ביצירה זאת פורצת אופק את גבולות הכלים המסורתיים, ויוצרת בתנועה ובתחושה – באצבעות, במגב, בבקבוק – מתוך רצון לגעת באמת הגולמית של החומר והלב. שכבות הצבע, הזהב והפנדה נטמעות זו בזו כמו מנגינה חופשית, שהרגע הוא המלחין היחיד שלה.

---

"גלוריה"

נקודת תפנית ביצירה של אופק שלה – חזרה לציור מתוך כמיהה לעומק, לאמת ולעוצמה. ביצירת מיקס מדיה ראשונה מסוגה, היא חיברה בין הדיגיטלי לידני, בין זוהר מודרני לטקסטורה חיה ונושמת. הדמות בציור מביטה בביטחון שקט, קורנת נוכחות נשית חזקה. כמו היצירה עצמה, גם היא לא מתיישבת בקלות – צריך להתבונן בה, לשהות, להעז לגעת.