בית הקפה "דוגה" באשדוד ממוקם אומנם גאוגרפית מטרים ספורים מההמון הסוער של רחוב רוגוזין, אבל התחושה במרכזון המסחרי הקטן והשקט ברחוב האשל היא שלווה ורגועה והזמן הוא כפרי ונינוח.

בית הקפה הנחמד והידידותי הזה שוכן על חורבותיה של מסעדת "בלזק" המהוללת שפעלה כאן עד לפני כשלוש שנים, וקשה להתעלם מהעובדה שדלת העץ החומה שמפרידה בין המטבח לאזור המסעדה נותרה שם כשהייתה בתקופת הביסטרו הצרפתי המצוין ההוא, ושגם האשנב ששימש להוצאת המנות שרד את המהפך ומעלה זיכרונות נעימים של נתח סינטה עסיסי משובץ בגבינת קממבר, הסיבה העיקרית שבעטיה חזרתי ל"בלזק" בכל פעם מחדש.

צהוב על האף

אז סינטה משובצת אומנם כבר אין כאן, אבל בית הקפה הנחמד והחלבי הזה בהחלט מכבד את המקום שבו הוא נמצא ואת היצירות הקולינריות שהגה בעבר מוחו הקודח של נתי שפריר, השף והבעלים של "בלזק". ב"דוגה" מגישים מנות טובות ויצירתיות, דוגמת המנה המצוינת שאני הזמנתי לארוחת הבוקר שלי - "חלמון שיגעון" - על שני חצאי ג'בטינה פתוחה וקלויה השף מורח שמנת כמהין, מעליה מפזר עלי רוקט, שתי פרוסות נדיבות של גבינת מנצ'גו (ברי פחם) מצוינת ומעליה חלמון ביצה רוטט ונרגש.

"את זה אתה תהיה חייב", הניחה המלצרית בדאגה חבילה של מפיות נייר לצד הצלחת, וכמה שניות מאוחר יותר הודיתי לה, כי גם שנים של אימונים לא יעזרו כידוע לשלוט בזרימה של חלמון ביצה שהתפוצץ בעקבות ביס, גם כזה שננגס כמה סנטימטרים ממנו. אבל פספסתי מעט חלמון מסתבר: "יש לך עוד קצת צהוב על האף", צחקה עליי אימא שלי, שהייתה השותפה שלי לארוחת הבוקר, שנדמה היה שהרגישה מושלמת עד אותו רגע.

לפתע פחד קמאי מילא את כל כולי. זיכרונות ילדות שהדחקתי כל כך הרבה שנים עלו וצפו והכאיבו כאילו התרחשו הרגע. ממעמקי תודעתי המודחקת צצו פתאום תמונות ילדות קשות של אימא שלי נוטלת מפית, יורקת לתוכה ומנגבת את אפי, את זווית שפתיי, את פרצופי. אני יודע שבסביבה בה גדלתי זה היה מעשה מקובל באותן שנים, אבל אני לא אשכח את עצמי מנגב אחר כך, חזור ונגוב, את שרידי הרוק שנותר על פרצופי. אז כן, הרוק אומנם נוקה, אבל מעולם לא יכולתי לנגב מעליי את הזיכרונות הקשים ההם (ומה שבאמת מחריד בכל הסיפור הזה הוא שפעמים רבות חשבתי לעשות את אותו הדבר לבנות שלי אבל מעולם לא העזתי, כי ידעתי עד כמה רבה הטראומה).

הבטתי באימי בוחנת את הכתם הצהוב על האף שלי וממוללת בעצבנות את המפית שבידה. שלושים או ארבעים שנה אחרי המפית מלאת הרוק האחרונה שהייתי מוכן להיות מנוגב בה, ידעתי שהיא חושבת על זה בדיוק כמוני, וכמה יעילה ומהירה לדעתה יכולה להיות הפעולה הזו, במקום לעשות את כל הדרך הארוכה לכיור על מנת לשטוף את פניי. נמלטתי לנוחיות לפני שיהיה מאוחר מדי.

אישי ישיר

כשחזרתי עם אף נקי מהשירותים, אימא עדיין התלבטה ארוכות אם להזמין את סלט הסלקים המפתה (חסה, תפוח עץ, בצל, סלקים, אגוזי מלך וגבינת רוקפור ברוטב ויניגרט), אבל לבסוף החליטה ללכת על בטוח והזמינה סלט יווני מצויין ואת פלטת הגבינות הגלילית העשירה (גבינת רוקפור, גבינת עיזים בזעתר, גבינת ברי פחם, גבינת שמנת כמהין, אגוזי מלך, זיתים בשמן וג'בטה במקום הצנימים שמגיעים עם המנה).

אם יש עוד משהו ב"דוגה" שמזכיר את "בלזק" ז"ל הרי שמדובר ביחס האישי מצד הצוות. המלצרית למשל ישבה איתנו בזמן שייעצה לנו אילו מנות יש ביום שאחרי החגים ואילו מנות כדאי לקחת. מלבד לסייע בבחירת המנות היא הייתה קשובה וידידותית, דיברה עם הלקוחות הקבועים, סיפרה לכולם על תוכניותיה לעתיד (שנה שנייה במחלקה לקלינאות תקשורת במכלל אריאל) ונתנה הרגשה כללית של ארוחת בוקר ביתית נעימה עם אנשים שאתה לא מכיר, ולא מחויב להשתתף בצערם שהם חייבים לעבור למקום כמו אריאל, ששיא חיי הלילה שם הם הצגה של רועי מצחיקי בשעה שש בערב בקניון המקומי.

אגב קלינאי תקשורת, נראה שתהיה לה הרבה עבודה באשדוד כאשר תשוב לכאן לאחר סיום התואר שלה. מסתבר שהשם "דוגה" ניתן לבית הקפה במעין סיכול אותיות ממוקד, בעקבות העובדה שהמקום הנוסף בבעלותו של בעלי המקום הוא הבר "גודה" שבסמוך לטיילת באשדוד. ברור שיש סיבות יותר גרועות וטיפשיות לקרוא למקום בשם כלשהו, אבל מה יקרה אם יהיה לבעלי ה"דוגה" וה"גודה" מקום שלישי, איך יקראו לו אז? כאן כנראה תיכנס לתפקידה קלינאית התקשורת, אם תשרוד שנתיים של רועי מצחיקי בקניון של אריאל.

אבל כל ההערות הקטנוניות הללו הן כמובן נסלחות לחלוטין, בזכות האוכל הטעים, האווירה הנעימה, החניה הצמודה, הריהוט הפשוט שמשתלב עם כל הרגשת הכפר שמסביב, הקפה המצוין והשקט שמשרות המלצריות, שמרשות לעצמן לקחת יחד הפסקת סיגריה ולא לעשות פרצוף כשמבקשים מהן קרואסון שקדים וקפה נוסף. ¿

"יש לך עוד קצת צהוב על האף", צחקה עליי אימא שלי, וממעמקי תודעתי המודחקת צצו פתאום תמונות ילדות של אימא שלי נוטלת מפית, יורקת לתוכה ומנגבת את אפי, את זווית שפתי, את פרצופי. לא אשכח את עצמי מנגב אחר כך, חזור ונגוב, את שרידי הרוק. את הזיכרונות הקשים מעולם לא יכולתי לנגב מעליי.

"דוגה":

"דוגה". בית הקפה הנחמד הזה בהחלט מכבד את המקום שבו הוא נמצא ואת היצירות הקולינריות שהגה בעבר מוחו הקודח של נתי שפריר.

מראה מקום: "קפה דוגה", רחוב האשל 11, אשדוד

שעות פתיחה: א'-ה' 8:00-23:00, ו' 8:00-17:00

טלפון: 054-6456333

פסקול: יופי של פסקול. מ"שוגרמן" הנפלא והמרטיט של סיקסטו רודריגז ועד מוזיקה סוואהילית.

תג מחיר: "חלמון שיגעון" - 39 שקל, סלט יווני - 37 שקל, פלטת גבינות - 45 שקל, קפה - 11 שקל, קפה ומאפה - 19 שקל; סך הכול: 151 שקל