מדינת ישראל צריכה לשאול, ללמוד ולהבין כיצד בטייוואן, סינגפור והונג קונג מישמים מודלים מוצלחים של התמודדות עם התפשטות הקורונה בלי להשבית את שגרת החיים.

הפעולות שהם נקטו מבלי צורך של השבתת החיים והמשק:

1. צעדים מהירים של ניטור, אבחון נרחב ובידוד.
2. מאפיינים תרבותיים של "אחריות אזרחית".
3. חשיבות קיום הכלכלה והביטחון הכלכלי האישי של האזרחים.
4. שקלול המורל הציבורי כרכיב מונע שחיקה במחויבות הציבור לריחוק החברתי לאורך זמן.
5. תיתכן גם השפעת פקטור הזמן בדינמיקת התפתחות המגפה.

 מה קורה בסינגפור:

שגרת החיים של האוכלוסייה כמעט לא נפגעה. בתי קפה, מסעדות, קניונים, מספרות, מכוני קוסמטיקה ומסאז' ותחבורה ציבורית פועלים כרגיל מאז תחילת המשבר.

 מה כן הם עושים? בכניסה לבתי עסק נעשית בדיקת חום ללקוחות (מוצב שוער עם מסיכה וכפפות). בנוסף, בכל בית עסק, ברחוב ובמבני ציבור יש עמדות אלכו-ג'ל לחיטוי ידיים.

הממשלה המליצה עם תחילת המשבר למקומות העבודה לפצל את כוח האדם שלהם בין שניים או שלושה מוקדים - חלק הוגדרו לעבודה מהבית, חלק לעבודה מהמשרד ועבור אחרים נשכרו משרדים נוספים. פגישות עבודה הכרחיות מתקיימות באמצעות שיחות וידאו או אחת לשבוע.

בתי הספר ומוסדות השכלה גבוהה לא הפסיקו לפעול בשום שלב. במקרים נקודתיים נעשו פעולות בדיקה ממוקדות בכיתה מסוימת שהיה חשש שמישהו ממנה נחשף לנגיף ונעשו פעולות חיטוי בהתזה. השערים לא נסגרו והתיירות לא נפסקה, אף שהנפח הצטמצם. כל אדם שמגיע מחו"ל נדרש לספק הוכחה שיש לו היכן לשהות 14 יום בבידוד (קבלה על תשלום מראש למלון וכו').

ההתמקדות בבדיקות:
במעגל הראשון של מי שנדבק, אין בדיקות או חובת בידוד למי שנחשפו במעגל שני ושלישי.

אין פרסום חקירות אפידמיולוגיות מפורטות שמחייבות הסגר לכל מי שהיה באותה רכבת או אוטובוס עם נדבק.  במקום זאת מגיעים באופן פרטני למי שהיו במגע מוכח וקרוב עם הנדבק - בני משפחה, חברים, בני הכיתה וכו'.

החיים בהונג-קונג:

החיים בהונג קונג מתנהלים מחוץ לבית - אכילה ברחוב או הזמנת Take Away היא חלק מהתרבות המקומית ואנשים כמעט שלא מבשלים אוכל בבתים. התחבורה הציבורית עובדת כבשגרה. המטרו של הונג קונג הוא הלב הפועם של העיר, רוב האנשים לא מחזיקים רכב פרטי ולא ניתן לשלול מהם את דרך ההתניידות העיקרית.

הציבור במדינה לא מתנהל בבהלה ומודע בהחלט לנדרש ממנו. 

המשק הפרטי והמגזר הציבורי פעילים. מקומות העבודה (בעיקר מסחר ופיננסים) עברו לעבודה מהבית ככל האפשר. בתחילת המשבר העבירו את רוב השירותים הממשלתיים ומשרדי קבלת הקהל לאונליין.

הקניונים, החנויות והמסעדות לא נסגרו בשום שלב. חלק מבעלי העסק סגרו מרצון ורק מתוך שיקול דעתם בלבד (התייעלות כלכלית בצל המשבר),

יש הקפדה יתרה על חיטוי בקרונות ובאוטובוסים.

במקביל, בתי הספר בהונג קונג נסגרו בתחילת המשבר ויהיו סגורים  עד ה-20 באפריל.

בהונג קונג באופן כללי קיימת הקפדה רבה על היגיינה בכל מקום.

אנשים חולים (לאו דווקא בקורונה) לא יוצאים מהבית כחלק מאחריות חברתית, מי שבכל זאת חייב לצאת, יוצא עם מסיכה.

נותני שירותים עובדים רק עם מסיכה.

בכל מקום יש עמדות חיטוי ידיים.

הממשלה פועלת רבות להסברה של המדיניות והנהלים בין השאר באמצעות השידור הציבורי.