מזל. מזל גדול שאני לא גר באשדוד, כי אז בטוח הייתי חבר ממש טוב של הבחורים הנחמדים מ"חומוס כהן", שהם בדיוק סוג האנשים שאני מחבב ורוצה לבלות בחברתם ולצפות איתם במשחק במונדיאל עם כמה בירות ועראק לימון.

אז למה מזל?
כי אז הייתי מגיע לאכול אצלם בחומוסייה וכותב את הביקורת השלילית הבאה, והם כנראה - ובצדק, אני משער - לא היו מדברים איתי שוב לעולם, וככה חברות נפלאה שבאמת היתה יכולה להגיע רחוק היתה יורדת לאבדון. מזל שנחסכה עוגמת הנפש. 

מי משחק בביצים?
אז אולי נחסכה עוגמת הנפש של אובדן החברות, אבל לא זו של ארוחת הרפאים הזו. כן. זו היתה ארוחת רפאים של חומוס וקוסקוס, שאי אפשר היה שלא לכתוב עליה מרוב הכעס והתסכול על חוסר הטעם. כי חומוס הוא מעבר לאוכל, חומוס אתה מנגב גם בשביל החוויה, בהדרת כבוד וברוב טקס והדר. חומוס זה לא שניצל וצ'יפס - ויש הרבה אנשים, כמו כותב שורות אלה, שמתים על שניצל וצ'יפס ורוחשים להם הרבה כבוד. אבל חומוס זה קודש הקודשים, בדיוק כפי שקוסקוס הוא אירוע של פעם בשבוע מקסימום. האכזבה בשתי החזיתות האלה היתה קשה ומרה.

מרה מבחינה סמלית כמובן, כי לחומוס ולקוסקוס לא היה כלל טעם. זה היה חומוס רפאים שהכעיס ועצבן בבנאליות שלו. נכון, אכלתי ושבעתי והפיתות היו טובות, אבל לא היתה שום חווית חומוס כי לא היה שום טעם. אז כן היה שם חומוס, וכן היתה שם טחינה, והחומוס היה עשוי מבחינת מרקם כמו שצריך, אבל הי, איפה הטעם לכל הרוחות? איפה התבלינים? איפה חוויית החומוס?
אנחנו הרי לא נמצאים פה בשביל למלא את הבטן. אנחנו כאן לאכול חומוס. ועוד לא דיברתי על הרעיון האווילי של לחתוך או לגרד בפומפייה את הביצה שהגיעה עם החומוס. איפה נשמע כדבר הזה?
אף אחד לא משחק עם הביצים שלי. הם שלי ואם אני רוצה לחתוך אותן אני אעשה את זה ולא אף אחד אחר.

כן. אני כועס. לא משחקים עם חומוס. חומוס זה לא משחק. זה רציני. הכי רציני.

דוגמנות קוסקוס או הכרזת מלחמה
וחכו. עוד לא התחלתי. בקוסקוס נתקלנו בדיוק באותה עוגמה. נפש וגוף כאחד. נכון, היינו רעבים ויצאנו שבעים, אבל זה לא התפקיד שלכם להשביע אותי. אם זה מה שהייתי מחפש הייתי נכנס לסופר וקונה כיכר לחם. על פניו ב"חומוס כהן" מגישים יופי של קוסקוס - אבל יופי זה בשביל דוגמנות, ואנחנו לא פה בשביל מראה חיצוני. מדובר בקוסקוס שאם היו שואלים אותו מה השאיפה הגדולה שלו, הוא בטח היה אומר שהוא חולם על שלום עולמי. אז מבזק חדשות, דוגמנית קוסקוס יקרה שלי: לא ייתכן שלום עולמי עם קוסקוס כזה.
הקוסקוס הזה הוא הכרזת מלחמה.

אתה יודע שאתה אוכל כי אתה מרגיש את הלסתות נעות. אז אתה לועס ומחכה למכה של הנאה, אבל בלוטות הטעם לא עובדות או שפשוט כלום לא מגיע אליהן? התשובה הנכונה היא שכלום לא מגיע. איפה התבלינים, איפה הטעם, מה קרה לכם?
אפילו החריף שביקשתי בצר לי והיה טעים, לא הצליח לכסות על הבושה. כבר עשיתם הכל טוב, אלוהים אדירים: המנה נאה בגודלה, הקוסקוס איכותי, שמתם את כל הירקות הנכונים, למה שלא תנסו להוסיף גם טעם?

דווקא נחמד
אז כאמור מזל שהם לא חברים שלי כי ברור שהם היו מנתקים איתי את כל היחסים ולא היה סיכוי לצפייה משותפת במונדיאל. חבל, כי הם נחמדים והמסעדה שלהם מקסימה ובמקום מצוין, והם מקיימים אירועים מוזיקליים מדי יום שישי ויש תמונות נאות על הקיר של אומנים מזרחים ותיקים, כמו אהובה עוזרי עליה השלום מחזיקה את הבולבולטראנג שלה, פוסטר של קפה בר אריאנה, טיפות תקליטים של עליזה עזיקרי וטריפונס (למרות שדווקא אריס סאן, שהיה בעלה של עזיקרי לתקופה מסוימת, היה מתאים יותר להיות איתה באותה מסגרת), ויש גם שוס אמיתי בשירותים בדמות המגזין החינני "בכותרות - העיתון של אשדוד החרדית". אז אחלה מקום. האוכל קצת פחות.

"חומוס כהן". כן. אני כועס. לא משחקים עם חומוס. זה רציני. הכי רציני

פרטים על המקום:
"חומוס כהן", רחוב צה"ל 1, אשדוד . טלפון: 050-7866611
שעות פתיחה: א'-ה' 10:00-22:00, ו' 10:00-15:00

תג מחיר: קוסקוס - 34 שקל, חומוס קומפלט - 27 שקל, ביצה קשה - שלושה שקלים, קולה זירו - שמונה שקלים, ערק לימונדה - 26 שקל;

סך הכל: 98 שקל