כשעה לפני תחילת המשחק הגעתי לאולם הספורט הקריה באשדוד, מבולבלת מהצבעים הזהים של שתי הקבוצות ועושה לעצמי סדר בראש: מכבי אשדוד באר טוביה הם אלו עם המכנסיים הצהובים והחולצה הכחולה ומכבי תל אביב לבושים בדיוק להפך. קל נכון? לקח לי משהו כמו עשר דקות מתחילת המשחק עד שהעיניים שלי התרגלו למי שייך לאן.
בניסיון הכושל שלי להיכנס "בטעות" לחדר ההלבשה של השחקנים ראיתי שהשחקנים זוכים לעיסוי מקצועי לפני המשחק ושנייה לפני שקינאתי בהם ריח ה"בנגיי" בו מרחו אותם הרג לי את הקינאה (איזה ריח, איףףף).

אחר כך עברתי ליד חדר השופטים, אחרי "סמול טוק" זריז, הם הסכימו לענות לי על שאלה אחת כיוון שרצו להתארגן ולהתלבש לפני המשחק אז שאלתי האם הם מתבאסים להיות שופטי ולא שחקני כדורסל והם מיד הנהנו והודו שכן. כפי שהדור הצעיר אומר היום: "קלללללללל!"

ככל שהמשחק עמד להתחיל כך האווירה באולם הלכה והפכה למרגשת, ושררה תחושה של אווירת חג או אפילו מסיבת היפ הופ באולם. מרוב ההתרגשות לא יכולתי שלא למהר לקחת לעצמי איזו נקניקיה בלחמנייה ולהתיישב בתוך הקהל לאכול אותה, ממש כמו בסרטים ההוליוודיים.

אחר כך מיהרתי לרדת ליציע העיתונאים ולתפוס את מקומי. במקרה יצא שישבתי ליד הוריו של מיכאל, ילד מקסים בן תשע שמלידתו נמצא במעקב וטיפול אצל קרדיולוג בבית החולים קפלן בגלל חדר שמאלי מוגדל בליבו. מסתבר שבקפלן ובהנהלת הקבוצה של מכבי אשדוד באר טוביה החליטו מידי שבוע במהלך העונה, לפנק ולארח ביציע הכבוד את אחד מהילדים שמטופלים מזה שנים ארוכות בבית החולים ובני משפחתו, להכיר להם את השחקנים ולחבר אותם באופן אישי לקבוצה כחוויה מרגשת. רגע לפני שהחל המשחק עלה מיכאל למרכז המגרש יחד עם מנהל בית החולים קפלן, ד"ר קרלוס גרוזמן וקפטן הקבוצה של מכבי אשדוד באר טוביה - אדם אריאל וקיבל כדורסל חתום על ידי כל שחקני הקבוצה.
עוד כמה דברים שלמדתי על כדורסל: בכל משחק אוספים כמה אנשים מהקהל, נותנים להם לנסות לזרוק כדור לסל מחצי המגרש ומי שמצליח מקבל חופשה במתנה, פסק זמן זה לא חטיף שוקולד שאוכלים אחרי ריצה בעמידה על רגל אחת, יש דבר כזה מעודדות עם שמלות קצרצרות ופונפונים באשדוד (של מאיה כהן), אי אפשר לעודד "יאללה מכבי" כשמדובר בשתי קבוצות שהשם שלהן מתחיל ב"מכבי", אסור לשבת על הספסל של השחקנים לפני המשחק זה עושה מזל רע.

אין ספק שהדבר הכי כיפי במשחק היה להידחף לקהל האוהדים השרופים, של מכבי אשדוד באר טוביה ולשיר איתם שירים כמו זה:

"על מכבי אני כמו משוגע מתרגש איתך כל נסיעה ליציע אני מגיע בכל שישי עם המשפחה.. או או או או או מכבי עולה עולה עולה או במכבי אני גדלתי עכשיו האהבה חזרה לי
וכל מי שילבש אדום אשלח אותו לגיהינום".
 

לסיום, הלוואי והייתי משחק כדורסל וגברים היו יושבים מרותקים ומתוחים אל מולי, אוהדים אותי בכל ליבם, שרים לי שירים, צועקים לעברי ומקללים את האמא שלי.

סתם, בצחוק אמא :) 

ו- יאללה מכבי! אשדוד. מאוד אשדוד. ובאר טוביה.
אפילו שלא ניצחנו בסוף, היה אחלה משחק! וסליחה שישבתי לכם על הספסל בטעות.