הטרגדיה הנוראה אירעה בחודש ינואר השנה. הילד מקס אדלשטיין נפל אל מותו מהקומה החמישית בבית הוריו, והוא בן 12 בלבד. עת אירע האסון הוא שהה בבית עם אימו ואחיו בן ה-6, אחותו הגדולה הייתה אצל החבר שלה שגר בסמוך. עם היוודע הדבר היא רצה אל המקום ומצאה את אחיה הקטן כשהוא במצב אנוש. 

מאות ליוו אותו בדרכו האחרונה, מסרבים להאמין לטרגדיה הקשה. אביו יורם אדלשטיין ספד לבנו בקול חנוק מדמעות: "מקס, קשה לכולנו לדבר עליך בזמן עבר. נפלת אל מותך בערב חורפי והנה כולנו באנו לחלוק לך כבוד בדרכך האחרונה. אפילו השמש יצאה היום כדי לחמם אותך באדמה הקרה".

"בן אהוב שלי" - הוסיף, "היינו רוצים להיות עוד זמן, כדי להגיד לך כמה שאנחנו אוהבים אותך. לא הגיוני שהורים יקברו את בנם. מקס האהוב, לא הספקנו לעשות לך בר מצווה. מי עוד ישאל אותנו אם הוא יכול להכין לעצמו בצלחת חומוס עם פיתות? מקס, היית ילד חכם, נבון, סקרן. החיים שלך היו סביב הסמארטפון, מחשב ואקס בוקס, רצית להתקדם בעולם הסייבר – אך מותך הגיע בטרם עת, לא הספקת להגשים את כל מה שרצית וחלמת. עכשיו שאתה מלאך בשמיים, שמור עלינו מלמעלה. תביא לנו כוחות שנוכל להמשיך כי אנחנו שבורי לב. אוהבים אותך – אמא, אבא, מוריה, דריה, אחיך הקטן וכל המשפחה. נוח על משכבך בשלום".

יום למחרת הלוויה, פרסמה אחותו הגדולה פוסט ראשון לאחר הטרגדיה, בו היא משתפת לראשונה את תחושותיה הקשות ואת החלל הגדול שנפער בליבה. בפוסט המצמרר, היא מוסיפה לתאר את רגעיו האחרונים של מקס ז"ל - רגעים בודדים לפני שהחזיר נשמתו לבורא.

כך כתבה (לא נגענו):

"היי חייאתי, מה נשמע?
בא לי שתענה לי: מאמי הכל בסדר, שרוף עלייך יא חיימש'לי, עכשיו חוזר מהבצפר, מתי את באה?"
ואני פשוט אפתח את העיניים ואראה אותך...

יום שישי
יומיים עברו
לא מצליחה, פשוט לא מצליחה
מתהלכת כמו רובוט, מרגישה רק אותך...
רוצה רק אותך...
לא יכולה לחשוב שאתה לא תהיה איתי כאן יותר,
לא מסוגלת לרשום
בקושי הצלחתי לדבר בימים האחרונים...

מה אומרים? איך מתמודדים? אנחנו תמיד נרגיש ונחיה את זה, תמיד נזכור אותך...הילד החכם, המוכשר...זה שיש לו בדיחות שיותר מידי חכמות מכדי שאבין בפעם הראשונה, זה שצוחק בקול רם, זה שלא משנה מה היה קורה ידעת שאשים את עצמי במקומך...

העניין פה שפשוט לא עשית את זה במכוון...מה שקרה לקחת איתך ולעולם לא נדע. אבל כמו שאני מכירה את כף ידי, ככה אני מכירה אותך ויודעת שלא באמת רצית, לא באמת כיוונת...הלכת לשם ונפלת ולא היה לך זמן להתחרט

ראיתי אותך שוכב על האדמה הקרה, מסתכל עליי עוד חי ולא האמנתי שלא אציל אותך, הייתי שיא האופטימית, אמרתי אנחנו נציל אותך...עם הברכיים על האדמה, מחזיקה אותך וצורחת לשמיים שתפתח את העיניים, תסתכל עליי, אל תעצום אותם...אני כאן שומרת עלייך, האמבולנס תכף מגיע
ואתה דועך לי מול העיניים.

השוטרים החזיקו את אימא בבית לא שיחררו אותה, אני יושבת בקדמת האמבולנס לא מצליחה להבין אבל עם זאת מבינה וצורחת שיסעו כבר...יצאתי מדעתי...רציתי להציל אותך ולא הצלחתי.

אבא בא ישר איך שנכנס לעיר, למיון, בלי אוויר בריאות, באטרף...לא רצו להגיד לי כלום, רצו את ההורים. אני יושבת שם רבע שעה אחרי שיש תשובה ולא אומרים לי כלום, מתפללת לבורא עולם שנשמתך לא פרחה מגופך.

ואז הוא נכנס צורח את השם שלך, ופשוט התמוטטתי... בן מחזיק אותי ואני והוא פשוט מתרסקים. אני תופסת את הראש ובאים שואלים אותי אם אני רוצה להיכנס להיפרד...החלטתי שאני רוצה לזכור אותך חי כמו שראיתי אותך.

אתה מבין אותי נכון? אני רוצה לזכור שהסתכלת רק עליי, ניסית לדבר אליי ואמרתי לך "ששש הכל בסדר, אני כאן, כבר מצילים אותך...". אני לא כועסת, אני לא שופטת, כמו שמעולם לא שפטתי...
אולי ניסית להגיד לי שזה בטעות? אבל לא היה צורך מאמי אני יודעת כבר...

נוח על משכבך בשלום אהובי, אלוהים רוצה לידו את הטובים ביותר והיית טוב מידי...אנחנו תיירים בעולם הזה, באים לפה לתיקון, ואתה, שלמות כמוך, לא היה לך מה לתקן...היית מושלם אתה שומע? אתה איתי תמיד...מרגישה אותך, את חום הגוף שלך, והריח שלך שעדיין על המיטה תמיד יהיה הריח האהוב עליי...

אני אוהבת אותך כפרה שלי, אני אוהבת אותך יותר מכל דבר בחיים האלה".