04.04.17 / 07:09
על פי התלמוד הבבלי "נשים חייבות בארבעה כוסות הללו, [מפני] שאף הן היו באותו נס" (פסחים קח, א–ב) הנשים כמו הגברים חוו את נס יציאת מצרים ולכן גם הן חייבות בכל המצוות של ליל הסדר. עיון בספר שמות מראה כי חלקן של הנשים ופועלן היה רב ומשמעותי ולמרות שכבר אמרו חז"ל "בזכות נשים צדקניות נגאלו בני ישראל ממצרים", נעלם מקומן של הנשים בהגדה של פסח והתפקיד הרב שלקחו בסיפור הגאולה והן מודרות מבמת המקורות והמורשת של אירוע מכונן ומרכזי זה בתולדות עם ישראל. דווקא בערב ליל הסדר הנותן ביטוי לכל "קול קורא", שמצווה עלינו לקרוא דרור למשועבדים (תרתי משמע), חשוב שנכריז על חלקן של הנשים בחג הפסח, שהרי לא רק שהן היו באותו נס, אלא במידה רבה, בזכותן הוא התרחש.
טור אישי לקראת פסח / אהובה עמרם, יועצת ראש העיר למעמד האישה
סיפור הגאולה, ראשיתו במעשי מרי ואומץ, תעוזה ואמונה חזקה בקב"ה וסופו באנושיות, אהבת האדם באשר הוא אדם וגאולה גדולה, ותרומת הנשים היתה כאמור גדולה ומשמעותית בהצלת עם ישראל וגאולתו ממצרים, כדלקמן:
הנשים בעם ישראל - על הפסוק "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" (שמות א', 13) אומר רש"י: "עבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו" והמדרש (לקח טוב ) מוסיף שפרעה העביד את הגברים בעבודות נשיות כדי להשפילם, לשברם פיזית ובעיקר נפשית. פרעה קיווה שהפגיעה בגבריותם בנוסף לתשישות הפיזית תגרום לכך שיפרשו וימנעו מנשותיהם ולאט לאט יכחדו ויישמדו בני ישראל, ואכן, רוח הגברים נשברה תשישות פיזית, חוסר תקווה וייאוש, וכמעט גרמו לכך שהמטרה של פרעה התממשה. לעומתם, הנשים, לא רק שסירבו לקבל את רוע הגזירה אלא נאבקו בה. מה שהניע אותן היה יצר ההישרדות והרצון לחיות, יצירת חיים וההמשכיות וכנגד כל הסיכויים הן נוקטות יוזמה. המדרש (שמות רבה) מספר שהיו הולכות לשאוב מים והיה הקב"ה מזמן להם דגים (סמל הפוריות) והיו שואבות חצי כד מים וחצי דגים וכשחזרו לבתיהן היו שמות מים חמים בקערה אחת ובשנייה היו מכינות מאכלי דגים ויוצאות לשדה, לבעליהן, מקושטות ומבושמות. בשדה היו רוחצות אותם, מאכילות אותם, מעסות את גופותיהם השבורים ושריריהם התפוסים בשמן מגרות ומפתות אותם ליחסי אישות ולבסוף מתעברות ויולדות.
המיילדות העבריות – פרעה, בניגוד לתכניתו, רואה כי בני ישראל גדלים ומתרבים ("כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ") ומחליט על "פתרון סופי". הוא מצווה על המיילדות שפרה ופועה להמית את הבנים ("ואם בן הוא והמיתן אותו"). יש מפרשים הסוברים כי המיילדות היו מצריות, יש הטוענים כי הן מזרע ישראל ויש המסבירים כי מדובר באם ובת - יוכבד ומרים, או כלה וחמותה - יוכבד ואלישבע. פרעה האמין כי הנשים כנועות, ללא הבדל מעמדן או זהותן, ולא יעלה על דעתן להתקומם נגד צו המלך העריץ, אלא שהמיילדות, מתוך מסירות נפש ואהבת האדם (הרי גם הן אימהות), מסרבות למלא את הפקודה האכזרית ("ותיראנה המיילדות את האלוקים ולא עשו כאשר דיבר אליהם מלך מצרים ותחיינה את הילדים"). בזכות אותה יראת ה' שמנעה רצח עם, הן זוכות לברכה מה' ("ויעש להם בתים" - שיצאו מהם בתי כהונה, לוויה ומלכות).
יוכבד, אם משה - משה, התינוק העברי, נולד בעיצומן של גזירות השמד. אמו יוכבד, כמו כל הנשים, התעקשה ליצור חיים ולממש אימהות. עם גזירת ההשמדה ועצירת המשכיות זרע ישראל מתמודדת יוכבד בגבורה רבה. היא "מצפינה" את תינוקה שלושה חודשים, וכאשר מתגבר החשש לגילויו ולהשלכתו ("לא יכלה עוד הצפינו...") היא בונה עבור תינוקה תיבה רכה ועדינה ובאהבה רבה מניחה אותה בין קנה הסוף, באמונה ותקווה גדולה לישועה (כשם שנוח הציל את האנושות באמצעות התיבה כך ינצל משה בתיבה ותבוא הגאולה).
מרים, אחות משה – מרים, האחות הגדולה מתייצבת בדאגה ובאחריות גדולה לראות מה עלה בגורל אחיה הקטן ("ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה ייעשה לו"). מרחוק במשמעות מבט אל העתיד ("הייתה מתנבאת ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל..") אלא שהיה חשש שנבואתה לא תתגשם משום שהנה התיבה מוטלת ליאור, ולכן היתה ניצבת לשמור על אחיה ולראות מהיכן תבוא הישועה, עד שבאה בת פרעה ומגלה את התיבה והתינוק בתוכה. באותה עת מרים נוקטת יוזמה, ובעוז ובתושייה היא פונה אל בת פרעה מרים ומציעה לה מינקת עברייה.
בת פרעה, חסידת אומות העולם הראשונה - בת פרעה, נסיכת מצרים, ממהרת למשות את התיבה מהיאור ונוהגת בתינוק ברחמים, בחמלה רבה ורגש אימהי מציף את לבה. היא מוציאה את התיבה מן היאור ותוך סיכון חייה מצילה את הילד. במילה "ותחמול" בת פרעה מביאה לידי ביטוי רגשות אנושיים, אהבת אדם ורחמים שהם ערכים אוניברסאליים ללא הבדל דת ולאום, לוקחת את הילד לארמון ומגדלת אותו כבנה, תוך סיכון עצמי גדול. בת פרעה מסתירה את זהות הילד שהרי אם המלך ידע את זהותו יגזור את עונשה למות. בת פרעה הנוכרייה נותנת משמעות לכך שצלם אלוהים קיים בכל אדם!
לסיכום. שלוש נשים, צבא קטן של נשים לוחמות, אמיצות ונחושות המורדות ב"חוקי המלך", לוקחות את גורלן בידן ומצטרפות אל נשות ישראל אשר עושות מעשה וכנגד כל הסיכויים משנות את פני ההיסטוריה.
סיפורן של נשות ישראל שזור בכל תולדות ההיסטוריה היהודית ולמרות שנשים פרצו דרך, הזרקורים אינם מכוונים אל דמותן. בימינו, בדור שבו נשים רשאיות להשמיע קולן, חובה עלינו לזכור ולהזכיר שנשים עדיין נאבקות על זכויות בסיסיות, על כבודן כאדם, על שוויון בהזדמנויות, על צמצום פערים ועל חוקים מפלים ומגבילים. חובה עלינו להיות שותפות במעשה ובכתיבה למנצחים ששינו את מהלך העולם ולהיכנס לדפי דברי הימים וההיסטוריה, ואין כמו חג החירות להנחיל לדורות הבאים כי "בצלם אלוהים בראם" הוא המשמעות האמתית של שוויון בין המינים.
הקאמבק הענק של סלון הכלות "חתונה לבנה"