12.02.18 / 08:00
"אולי תלך לעשות חיסון", הצעתי לאידיאלי בנחמדות. "בשביל מה?", הוא לא הבין, והסברתי את המשמעות של השפעת שתוקפת אותנו לאחרונה. "אתה מתבגר והשפעת השנה קטלנית, שמעתי על מישהו בגילך שמת מזה"
"בנות, הצילו!!!", כתבה אחת החברות בקבוצת הווטסאפ והוסיפה אימוג'י של פרצוף אדום. מצב חירום שכזה מגייס את כל סימני השאלה על המסך. התשובה לא איחרה לבוא. "הוא חזר הביתה מוקדם. יש לו חום וכאבי בטן, מה עושים?", הו מיי גאד.
הוא, הכוונה היא לאידיאלי שלו היא אמרה כן אי שם לפני שלושים שנה, והבטיחה לשמור לו אמונים בחולי, בכאב ובווירוס עד מאה ועשרים שנה, כל עוד הם לא ירצחו זה את זו.
אבל מאז הימים הראשונים של ההיסטוריה, כשהעולם היה מלא בלבבות וכל שיעול היה מעורר חרדות ומחשבות כמו "אני אמות אם יקרה לו משהו", החרדות התחלפו באחרות: שלא יחלה. חמסה, טפו. ולא כי אם יקרה לו משהו אני אמות אלא כי אני אמות אם הוא יחלה. וזה לא יהיה מצער על ה־37.5 שמורה המדחום, אלא מהעובדה הלא הפשוטה הזו, שהוא חולה.
כן, זה לא חדש, גברים עם נזלת מופתעים לגלות בכל בוקר מחדש שהם שרדו את הלילה ורצים להגיד הגומל בבית הכנסת. נשים שגבריהן חולים רצות גם הן לבית הכנסת להגיד הגומל, על כך שלא ביצעו בו המתת חסד בזמן שהוא גנח מרחמים עצמיים. תחום העבודה הסוציאלית במחלקה הסיעודית הוא לא הצד החזק שלנו, בטח לא בכל הנוגע לגבר החולה ששוכב מעולף במיטה, נושם בכבודות ומדי פעם מזכיר לעולם: "איי, איי, אני מת, תעזבו אותי למות בשקט".
זו העונה הזו, וירוס הגברים משתולל בארץ ומדביק את כל החולים שרוצים למות בשקט למיטות. "אולי תלך לעשות חיסון", הצעתי בנחמדות של אישה הדואגת לשלום בעלה. "בשביל מה?", הוא לא הבין, ואני הסברתי את המשמעות של השפעת החזקה שתוקפת אותנו לאחרונה. "אתה מתבגר והשפעת השנה קטלנית, שמעתי על מישהו בגילך שמת מזה", אמרתי ברצינות תהומית ובקול חנוק מדמעות.
הוא אמר שהוא לא מאמין בחיסונים ושהתרופה הכי טובה לשפעת זה לחלות בשפעת, שמע ישראל - הוא והאמונות שלו, אז הלכתי לבית המרקחת וקניתי מלאי של ויטמינים, לו ולשלושת הגברים הנוספים שאני מגדלת בבית, ולכל אחד מהם אותן תופעות לוואי בגין נזלת.
"לא מאמין בשטויות האלה", הוא ביטל את כל מאות השקלים שתרמתי לבית המרקחת, "זה בעיקר עוזר לכיס של כל החברות האלה", קבע נחרצות והמשיך להסתובב בבית ברגליים יחפות. מהצד השני של הנייד שאלה החברה אם שפעת תופסת ברבנות, כי המצב מחמיר. "תלבש מעיל, אל תלך יחף, תתכסה טוב, אולי תלבש גופיה תרמית?", בכל זאת, אני אשתו, ואם לא אני מי תדאג לו, אמא שלו?!
אז הוא הביט בי במבט נרגש והוסיף ש"זה ממש נוגע ללב כל הדאגה הזו שלך אליי. אל תדאגי", הוא ליטף את כף ידי והלב שלי התחיל ממש לדאוג. "אני לא אמות כל כך מהר. מקסימום שפעת - כמה ימים במיטה וזה עובר". באמת תודה, נרגעתי.