התביעה הוגשה לאחר שהביטוח הלאומי דחה בחודש יוני 2013 בקשתו של הצבעי להכיר בכאבי הברכיים כמחלת מקצוע. בכתב התביעה נטען כי ס', בן 68, עובד כצבאי רכב מזה 51 שנים ועבודתו כוללת תנועות חוזרות של כיפוף הברכיים  מידי יום ביומו לצורך שפשוף הרכבים המיועדים לצביעה. כמו כן עבודתו כוללת הרמה והורדה של חלקי רכבים כמו דלתות, פגושים, מכסה מנוע, כנפיים, טמבונים וכיו"ב תוך כדי כיפוף ברכיו, תנועות החוזרות על עצמן בכל יום עבודה.

באת כוחו עורכת דין לילך אללוף טענה בכתב התביעה כי משנת 2000, צבעי הרכב החל לסבול מכאבים עזים בברך ימין ונאלץ לעבור ניקור הברך והזרקת גפו-מדרול. הצבעי שעבד כעצמאי נאלץ להמשיך בעבודתו תוך הוא מאמץ את ברך שמאל ובשל המאמץ נפגעה גם ברכו  השמאלית ואובחן כי הוא סובל מסינוביטיס ושינויים ניווניים בשתי הברכיים. בשל כאביו בוצעו  ניקורים בשתי הברכיים וזריקות קורטיזון אך ללא הועיל.

בעקבות הכאבים ס' מתקשה בעמידה ממושכת, בעליה במדרגות, בישיבה מכופפת ובכל פעולה המצריכה מאמץ מהברכיים. רופא תעסוקתי קבע לפני 4 שנים כי אינו מסוגל להמשיך בעבודתו. באת כוחו טענה כי הפגיעה נגרמה ממיקרו טראומה, פגיעות קטנות שיצרו פגיעה משמעותית וביקשה להכיר בפגיעות כמחלת מקצוע.

הביטוח הלאומי ביקש מבית הדין לדחות התביעה בין היתר, בטענה כי הוגשה באיחור רב כ-14 שנים מהרגע בו החל לסבול לראשונה מכאבים. לטענת הביטוח הלאומי, לצבעי לא ארעה פגיעה בעבודה ועבודתו לא עונה להגדרות המיקרו-טראומה וכי אין קשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין הפגיעה בברכיו.

בעקבות שלב ההוכחות בית הדין מינה את דוד אנג'ל, מומחה לכירורגיה אורתופדית מבית חולים בני ציון שקבע כי עבודתו תרמה להתפתחות מחלת הברכיים וכי תרומת עבודתו היא בפגיעות זעירות ובלתי הפיכות שמצטברות בהדרגה לכדי תרומה למחלתו (מיקרו -טראומה).

בעקבות קביעת המומחה הביטוח הלאומי הכיר בפגיעות בברכיים כמחלת מקצוע החל משנת 76' ובית הדין נתן לכך תוקף של פסק דין.