מדובר בבני זוג אשר התחתנו בשנת 2002. כשנה לאחר חתונתם, הם הוזמנו לבר-מצווה משפחתית. לטענת הבעל, אשתו הודיעה לו שבכוונתה לבצע באירוע ריקוד חושפני, אשר חושף את כל אברי גופה לחוץ, בו בזמן שהנוכחים מכניסים שטרות כסף לחזייתה.
הבעל טוען כי הוא התנגד בתוקף לכך, אך היא לא נשמעה לו וביזתה אותו בצורה קשה בפני כל.
הבעל, שיוצג ע"י עו"ד בן חיים, הגיש תביעת גירושין מיד חודש לאחר וכעבור שנה הם התגרשו.

שאלת הכתובה על סך מאה אלף ₪, נשארה במחלוקת.

לעומת בעלה, טענה האישה כי רק לאחר הנישואין התברר לה שבעלה עקר ולכן מדובר במקח טעות. הבעל שלל את דבריה בטענה כי עליהם רק  לעבור טיפולי פוריות. העובדה כי כיום יש לבעל בן, הוכיחה טענה זו.

השאלה שנותרה לדיון הייתה - האם הבעל יכול היה לדרוש מאשתו להימנע מריקוד חושפני, למרות שמדובר בזוג חילוני.

 הרב צדוק ניסח את הסוגיה:

"האם נכון יהיה לעשות הבחנה בין הזרם המכונה דתי/חרדי לחילוני. שבזרם דתי/חרדי תהיה קיימת זכות לבעל לטעון נגד אשתו על התנהלות של פריצות ולבוש חשוף הנוגד את המקובל בזרם זה, ואילו בזרם החילוני לא תוכל להישמע טענה זו מאחר שהרוב פרוץ בה וזו הרגילוּת רחמנא ליצלן והמקובל".
כלומר:  למרות שמדובר באדם חילוני, הרי שהעובדה שהזהיר במפורש את אשתו מפני ביצוע הריקוד – מביא לכך שהיא מפסידה את כתובתה. גם לבעל חילוני יש זכות לדרוש את "נאמנות אשתו וטהרת ביתו".