בכתב התביעה שהוגש ע"י עורכי הדין גיל וניצן הראל, להכרת האירוע כתאונת עבודה, נטען כי תוך כדי טעינת מכולות המנופאי בשנות ה-40 לחייו, הריח ריח עשן בתוך קבינת המנוף. כשהריח החמיר, המנופאי לא יכול היה לנשום ודיווח לממונים עליו כי הוא סבול מקשיי נשימה  וכי הוא אינו יכול להמשיך לעבוד על המנוף. בהמשך הוא ירד מהמנוף  מאז אותו אירוע העובד לא עלה שוב על מנוף.

בתביעה נטען כי מאז תאונת  עבודה שנגרמה מריח עשן, המנופאי סובל מקוצר נשימה ומהתקפים תכופים של הפסקת נשימה שמופיעים בעיקר כשהתובע מרגיש בריח עשן וכשהוא נמצא במקום עבודתו. פסיכיאטר שבדק אותו קבע כי מדובר בתגובה חריפה לטראומה.

בכתב ההגנה שהגיש המוסד לביטוח הלאומי הוכחש תחילה הקשר בין האירוע לבין מצבו הבריאותי של המנופאי.  הביטוח הלאומי טען כי לא הוכח כל אירוע תאונתי חריג או מאמץ מיוחד באותו מועד וכי המנופאי סבל כבר בעבר מקשיי נשימה.

אולם לאחר שבית הדין נענה לבקשת באי כוחו עורכי הדין גיל וניצן הראל למנות מומחה לבחינת מצבו של העובד ולאחר שהמומחה קבע כי יש קשר, הסכים הביטוח הלאומי להכיר באירוע כפגיעה בעבודה.

בעקבות הכרת הביטוח הלאומי המנופאי יזומן לוועדה רפואית שתקבע את שיעור הנכות כתוצאה מתאונת העבודה ויקבל פיצוי או קצבה לכל ימי חייו.