הצדדים, גב' ח' ומר מ', הכירו עוד בשנות ה-70 וניהלו אז מערכת יחסים זוגית שנפסקה. לאחר שנים ארוכות – שכללו נישואין קודמים וילדים מנישואין וממערכות יחסים אחרות – השניים חידשו את הקשר בשנות ה-90, וב-2002 נישאו כדמו"י.

לאחר הפרידה בשנת 2019 פרץ סכסוך רכושי חריף, שבמרכזו שתי דירות באשדוד, חשבונות בנק משותפים וטענות לשיתוף בזכויות שנצברו עוד לפני הנישואין.

האישה טענה כי השניים היו ידועים בציבור כבר משנת 1995, ולפיכך מגיע לה מחצית מהרכוש והנכסים שנצברו עוד קודם לנישואין.
הגבר מצידו טען כי עד שנת 1999 לא התקיימה ביניהם מערכת יחסים קבועה, וכי האישה שמרה על הפרדה רכושית ואף הסוותה העברות כספים.

מה קבעה השופטת?

השופטת כרמית חדד קבעה כי אכן התקיימה בין הצדדים מערכת זוגית ממושכת, אולם – לא הוכח כי לפני שנת 2000 הם התכוונו להחיל על עצמם את הזכויות והחובות של בני זוג נשואים.

במילים אחרות, גם אם ניהלו קשר רומנטי ואף בילו יחד ואף נסעו לחו"ל, אין די בכך כדי לקבוע שהם “ידועים בציבור” לצורך שיתוף רכושי.

ההבחנה החשובה: חיים משותפים ≠ שיתוף רכושי

בית המשפט הדגיש כי כדי להכיר בבני זוג כידועים בציבור יש להוכיח שני יסודות:

חיי משפחה כשל בעל ואישה – קשר של אהבה, מסירות ונאמנות;

ניהול משק בית משותף – מגורים קבועים, ניהול כלכלי משותף, שיתוף בהחלטות.

אך גם כאשר מתקיימים שני היסודות הללו, אין פירוש הדבר אוטומטית כי יש שיתוף כלכלי מלא. נדרש להוכיח כוונת שיתוף ספציפית – כלומר, שהצדדים באמת התכוונו לחלוק בעלות בנכס מסוים או לראות ברכוש כמשותף.

המסקנה: "ידועה בציבור" רק משנת 2000 – והשפעה דרמטית על חלוקת הרכוש

השופטת קבעה כי רק משנת 2000, כשהשניים עברו להתגורר יחד בדירה ברחוב ע', ניתן לראותם כזוג שחי חיי משפחה במלוא מובן המילה.

לפיכך, הנכסים שנרכשו קודם לכן – ובראשם דירה שרשומה על שם האישה – לא נחשבים רכוש משותף.

לעומת זאת, הדירה בה התגוררו יחד במשך כ-19 שנה הוגדרה ככזו שנוצרה בה כוונת שיתוף ספציפית, ולכן תיקבע חלוקה שווה בין הצדדים.

וכף פסקה השופטת בפסק הדין:

"מכלל האמור לעיל אני מורה כדלקמן: א. ניתן בזאת פסק דין הצהרתי לפיו הזכויות בדירה 1 משותפות לתובעת ולנתבע בחלקים שווים. לאור האמור אני מורה על פירוק השיתוף בדירה1 בדרך של מכירתה לכל המרבה במחיר וחלוקת התמורה בין הצדדים בחלקים שווים (בניכוי הוצאות המכירה אם תהיינה).
מחלקה של התובעת בדירה תיפרע יתרת המשכנתא הרשומה על זכויות התובעת בדירה 2, עם פירעון המשכנתא כאמור לעיל והעברת חלקה של התובעת בדירה 1 לידי התובעת, תעביר התובעת את הזכויות בדירה 2 על שם הנתבע.

ב. יתרת הזכות בחשבון המשותף תחולק בין הצדדים בחלקים שווים ביניהם.

כלומר:

ומה לגבי חשבון הבנק?

בית המשפט הכיר בכך שהחשבון המשותף – למרות שנפתח במקור על שם הגבר בלבד – שימש את שני בני הזוג לצרכים משפחתיים במשך שנים רבות. מכאן שנקבע כי הכספים בו יחולקו בחלקים שווים.

טענותיו של הנתבע כי חלק מהכספים מקורם בפיצוי מהמוסד לביטוח לאומי נדחו, מאחר שהכספים “נטמעו” בחשבון המשותף ולא ניתן עוד “לצבוע” אותם.

הוצאות בית משפט:

השופטת פסקה - "לאחר ששקלתי כלל נסיבות העניין לרבות אופן ניהול ההליך, בין היתר בהתחשב בכך שטענות כל צד התקבלו באופן חלקי ולצד זאת עיקר טענות התובעת התקבלו בפרט בכל הנוגע לדירה ע' ולחשבון המשותף מצאתי לחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 35,000 ₪".

השופטת גם הזהירה: זהירות מ“חוזים למראית עין”

ממצא מעניין נוסף עלה ביחס לדירה נוספת, שנרשמה על שם האישה אך נקבע כי העסקה נעשתה “למראית עין בלבד”, במטרה לנצל תנאי משכנתא נוחים לאם חד-הורית. גם כאן הדגישה השופטת כי רישום פורמלי אינו בהכרח משקף בעלות אמיתית, וכי בתי המשפט יבחינו בין מה שנכתב לבין מה שהצדדים באמת התכוונו.

הלקחים לציבור: חיים משותפים דורשים תיעוד והסכמה מודעת

הפסק מלמד כי:

מגורים משותפים, גם לאורך שנים, אינם מבטיחים זכויות רכושיות אם לא מתקיימת הוכחה לכוונת שיתוף.

יש חשיבות עצומה לעריכת הסכמים בכתב בין בני זוג – במיוחד לפני רכישת דירה או פתיחת חשבון משותף.

רישום נכס על שם אחד הצדדים אינו חסין מבדיקה – ובתי המשפט בוחנים את המהות האמיתית של העסקה.