בפסק דין יוצא דופן, שניתן בבית הדין לעבודה בבאר שבע על ידי כב' השופטת רינת סיני אלוש, נחשפה מסכת ניצול קשה של עובדת שהועסקה בתנאים מחפירים וללא זכויות בסיסיות. בית הדין קיבל את גרסתה במלואה  ופסק לה סכום עתק, המהווה מכה כלכלית קשה למעסיק.

בעולם יחסי העבודה בישראל, מעסיקים רבים מחפשים "קיצורי דרך" פיננסיים, ובראשם הפיתוי של העסקה "בשחור" או תשלום במזומן. התפיסה הרווחת היא שמדובר בחיסכון מיידי במיסוי ובתשלומים סוציאליים, מעין הסדר "משתלם" לשני הצדדים - אלא שמדובר באשליה מסוכנת. מנקודת מבט משפטית, זוהי עוולה חמורה ומתמשכת, הפותחת פתח לחשיפה כספית אדירה שיכולה למוטט עסקים. הפרקטיקה הזו אינה רק עבירת מס; היא מהווה שלילה שיטתית של זכויות אדם בסיסיות, וכר פורה לתביעות ענק רטרואקטיביות שמערכת המשפט לוקחת ברצינות תהומית.

הסכנות הטמונות בהעסקה לא חוקית הן רב-ממדיות. עבור העובד, לרוב מדובר באוכלוסיות מוחלשות דוגמת עולים חדשים  או עובדים שאינם מודעים לזכויותיהם, המשמעות היא הרסנית. תשלום "בשחור" או באמצעות תלושים פיקטיביים שולל מהם באופן מיידי ומוחלט כל רשת ביטחון סוציאלית: אין הפרשות לפנסיה, אין פיצויי פיטורים, אין דמי הבראה, אין ימי חופשה או מחלה צבורים. מדובר בעובדים שקופים, שכאשר יגיעו לגיל פרישה או יפוטרו, ימצאו את עצמם חסרי כל, ללא מעטפת בריאותית או כלכלית. עבור המעסיק, הסכנה היא חוב נצבר - כל שקל שלא שולם כחוק נרשם כחוב, וכאשר יגיע יום הדין בבית הדין לעבודה, החישוב יתבצע רטרואקטיבית, בתוספת ריביות ופיצויים עונשיים.

מעסיקים רבים אינם מבינים שמערכת דיני העבודה בישראל מורכבת בהרבה מחוקי המגן הבסיסיים. עשרות ענפים במשק - כמו בנייה, ניקיון, שמירה ואפייה - כפופים ל"צווי הרחבה". צווים אלו מרחיבים הסכמים קיבוציים על כלל העובדים באותו ענף, והם קובעים זכויות ייחודיות שהן מעבר לחוק הכללי. זכויות אלו יכולות לכלול תוספות משמעותיות כמו ימי חופשה נוספים, דמי חגים מורחבים, קרנות השתלמות, ותוספות שכר ייעודיות כמו תוספת לילה מוגדלת. מעסיק שאינו מודע לצו ההרחבה שחל עליו, או שבוחר להתעלם ממנו, מסתכן בחשיפה כספית כפולה ומכופלת.

פסק דין תקדימי שניתן בשבוע שעבר בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, ממחיש בדיוק את הסכנה הזו במלוא עוצמתה. בפרשת ויקטוריה בלייבה נגד מאפיית עשהאל ידעי, נחשף סיפור יוצא דופן של ניצול מחפיר. התובעת, עולה מאוקראינה, הועסקה במאפייה בדרום בתנאים קשים ; היא עבדה שישה ימים בשבוע, במשמרות לילה של 11 עד 12 שעות , כל זאת תמורת שכר שעתי קבוע, ללא כל זכויות סוציאליות, ובאמצעות תלושי שכר פיקטיביים שנועדו להסוות את ההעסקה הפסולה.

"השילוב של העסקה 'בשחור' יחד עם התעלמות מהוראות צו הרחבה, יוצר מעין 'פצצת זמן" פיננסית'", מסביר . "העובד אינו זכאי רק לזכויות הבסיסיות שנמנעו ממנו, אלא גם לכל אותן תוספות ענפיות מיוחדות. חובות אלו יכולים להצטבר במהירות לסכומים של עשרות ומאות אלפי שקלים לעובד בודד. ההתנהלות הזו חושפת את המעסיק לא רק לתביעות אזרחיות, אלא גם להליכים פליליים ומנהליים, ומדגימה כיצד ניסיון לחסוך בעלויות העסקה בטווח הקצר, הופך להימור מסוכן שעלול לעלות לעסק ביוקר, עד כדי סכנת קיום ממשית".

ההיבט המכריע בפסק הדין, שניתן על ידי כב' השופטת רינת סיני אלוש , היה קבלת גרסת התובעת במלואה והחלת הוראות צו ההרחבה בענף האפייה. כאן באה לידי ביטוי "העוולה הכפולה" - לא רק אי-תשלום זכויות בסיסיות, אלא גם התעלמות מוחלטת מהזכויות העודפות שהעניק הצו הענפי. המשמעות הכספית הייתה דרמטית: בית הדין חייב את המאפייה לשלם לתובעת סך של 163,461 שח' רק עבור רכיב "תוספת לילה" מכוח הצו, שנע בין 50% ל-100% מערך שעת העבודה. בנוסף, חויב הנתבע בתשלום דמי חגים בהתאם לצו, כולל תשלום עבור כל ימי חג הפסח, בסך 13,432 שח' - זכויות שהיא לעולם לא הייתה מקבלת תחת החוק הכללי בלבד.

הסכום הסופי שנפסק לטובת העובדת, כולל ריביות ושכר טרחת עורך דין, חצה את רף 520,000 שח', ובית הדין הגדיר את התנהלות בעל המאפייה כ"התנהלות חמורה". "פסק דין זה מהווה אבן דרך ותמרור אזהרה בוהק לכל מעסיק במשק", מסכם עו"ד אליהו. "הוא מוכיח כי התקדימיות אינה רק בעצם ההכרה בניצול, אלא בהיקף הפיצוי החריג, שהתאפשר במידה רבה בזכות הוראות צו ההרחבה. המסקנה המשפטית ברורה - העסקה "בשחור" לאורך זמן אינה חיסכון, אלא צבירת חוב עתק. בתי הדין לעבודה לא מהססים לפסוק פיצויים כבדים במקרים של ניצול שיטתי, והבורות או ההתעלמות מצווי הרחבה ענפיים רק מעצימה את החשיפה המשפטית והכלכלית".