בית המשפט למשפחה באשדוד דן בתביעה של בעל לקבלת חצי מהדירה בה התגורר עם אשתו לשעבר במהלך 13 שנות נישואיהם. מדובר בדירת 'עמיגור' בה התגוררה האישה עוד לפני הנישואים.

בסמוך לחתונה היא רכשה את הדירה מהדיור הציבורי ורשמה אותה בטאבו על שמה. 

התובע והנתבעת התחתנו ביוני 2007. לשניהם היה זה פרק ב', ואין להם ילדים משותפים.

קודם לנישואים, התגוררה האישה בדירה  בשכירות דרך הדיור הציבורי. לדבריה, לפני כן היא נאלצה לגור עם ילדיה מנישואיה הקודמים באוהל ובקרוואנים. בשלב מסוים לפני החתונה היא פעלה לרכוש את הדירה, וחודש לאחר החתונה, הזכויות בדירה עברו אליה.

בסביבות מאי 2020, על רקע טענות לאלימות מצד הבעל, בני הזוג נפרדו והוא עזב את הבית.

מה טוען הבעל?

בתביעה שהגיש לבית המשפט הוא טען שחצי מהדירה שייכת לו. לשיטתו קניית הדירה אחרי הנישואים והמגורים המשותפים בה לאורך שנים, יוצרים לגביה כוונת שיתוף המצדיקה חלוקתה ביניהם.

מה טענה האישה?

מנגד טענה האישה שבעלה מעולם לא השתתף בהוצאות על הדירה, והמעמסה הכלכלית נפלה במלואה עליה. הוא אפילו לא ערב למשכנתה שלקחה לצורך הרכישה, אלא אחיה. לדבריה, מדובר במהמר שמבזבז כספים והגיע לנישואים עם חובות ובלי נכסים, כך שאין כאן כוונת שיתוף.

מה פסקה השופטת?

השופטת עפרה גיא הבהירה שאמנם הדירה נרכשה אחרי חתונת הצדדים, אלא שההליכים לרכישתה החלו הרבה לפני כן. על מנת להיות זכאית לרכוש את הדירה בהנחה נאלצה הנתבעת לגור בה בשכירות חמש שנים טרם הנישואים. גם את תעודת הזכאות ממשרד הבינוי והשיכון לרכישת הדירה בהנחה של כ-80%, קיבלה האישה חודש וחצי לפני החתונה.

בנסיבות אלה דחתה השופטת את טענות הבעל לפיהן הנתבעת רכשה את הדירה בזכות רשת הביטחון הכלכלית שסיפק לה או מפני שעודד אותה לעשות זאת. היא פשוט הייתה צריך להמתין תקופה מסוימת כדי לקנות את הדירה בהנחה, ועשתה זאת ללא קשר אליו.

אינדיקציה נוספת שהעלתה השופטת לחובת הבעל היא העובדה שרק ב-2015 – שנים רבות אחרי החתונה – קיימו בני הזוג לראשונה דיון ביחס לזכויותיהם בדירה. האישה רצתה שהם יחתמו על הסכם ממון שקובע כי הדירה שלה בלבד, אך הבעל סירב.

"תמוה בעיניי, שככל שאכן מדובר בדירת מגורים משותפת, שלכאורה הצדדים החליטו יחד לרכוש, שהאיש המתין שמונה שנים עד שביקש לעגן זכויותיו ועמד על טענותיו ביחס לדירה", כתבה השופטת.

עוד היא קבעה שהבעל לא הוכיח כי נשא במימון הדירה ואחזקתה לאורך השנים. הדירה שופצה שלוש פעמים כאשר הוכח שמקורות המימון היו פיצויים שקיבלה האישה בעקבות תאונת דרכים שעברה, ופרויקט תמ"א 38 שבוצע בבניין. כל שהוכיח הבעל – וגם זה בספק – היה תשלום בסך 300 שקל על התקנת דלת.

לאור הממצאים קבעה השופטת שלא קמה ביחס לדירה כוונת שיתוף ספציפי, ומשכך היא תישאר בבעלות האישה בלבד.

הבעל חויב ב-15,000 שקל הוצאות.