לפני כשנה וחצי פתח הבן שאימו נפטרה, תיק הוצאה לפועל נגד אחיותיו בטענה שעליהן לשלם לו 170000 שקל מהעיזבון חוב של אמו כלפיו.

לטענתו, אמו הייתה חייבת לו את הכסף מכוח פסק דין שניתן בהליך שניהל נגדה, והסכום תפח ל-170 אלף שקל. לדבריו, במקום שאימו תחזיר לו את הכסף, היא העבירה לאחיותיו את הסכום טרם מותה והן השתמשו בו לעצמן במקום להחזיר לו.

האחיות, הגישו בתגובה בקשה בטענת "פרעתי", כשלגרסתן אמא שלהן כיסתה את החוב עוד בחייה. הן טענו שהתיק נפתח בחוסר תום לב, שכן טרם מותה העבירה האם לעו"ד 100 אלף שקל בנאמנות למען אחיהן, והוסכם שסכום זה ישמש כפירעון מלא של החוב. עוד הן הדגישו את השיהוי הניכר בפתיחת התיק - כתשע שנים לאחר מותה.

האח טען בתגובה שהכספים מהאם היו מתנה לרגל החתונות של ילדיו, ולא נועדו לכיסוי החוב הספציפי. לדבריו הוא התעכב בפתיחת התיק משום שצו קיום הצוואה של אמו ניתן רק ב-2017, ולכן אפשר לאחיותיו לדחות את התשלום.

רשמת ההוצאה לפועל באשדוד, אודליה ביטון אוחיון ציינה כי עדויותיהן של האחיות היו אותנטיות, השתלבו זו בזו ונתמכו בראיות, בהן דו"ח נאמנות מטעם עורך הדין. לעומת זאת, האח לא הוכיח שהכספים שקיבל נועדו למטרה שונה מכיסוי החוב.

נקבע כי הטענה שהכספים הועברו כמתנת חתונה לא משתלבת עם העובדות ועם ההיגיון. "מדוע לחייבת לתת מתנה לבנה בעוד עומד חוב כנגדה לבנה אליו מועברים הכספים?", תהתה הרשמת.

בפסק הדין צוין שהאח גם לא הציג ראיות שיעידו על טיב מערכת היחסים של האם המנוחה עם ילדיו כדי לשכנע שהעניקה להם מתנה כזו. עוד הוסיפה הרשמת כי הבן לא הוכיח שהכספים שהעניקה אמו לאחיותיו נועדו לכיסוי החוב.

לסיכום, נקבע כי כספי הנאמנות שימשו לכיסוי החוב אפילו שמדובר בסכום נמוך מזה שנקבע בפסק הדין לטובת הבן. הרשמת ציינה כי עצם העובדה שהבן חיכה שנים רבות ופתח את התיק כשאמו כבר לא בין החיים, מחזקת את טענת האחיות שבזמן אמת הסכים שסכום זה יהווה פירעון של מלוא החוב כלפיו.

לפיכך בקשת הבנות התקבלה ונקבע כי החוב כלפי האח נפרע במלואו. הרשמת הורתה על סגירת התיק ללא פסיקת הוצאות.