04.10.23 / 11:20
צ', בן 45, אדם מן היישוב, שמתגורר אכן ביישוב בצפון הארץ, היה אדם די רגיל.
הוא ואשתו ק' הכירו בלימודים באוניברסיטה, ונשואים יחסית באושר במשך 17 שנה. לזוג נולדו 3 ילדים, והתגוררו בצפון בקרבת משפחתה של אשתו. הכול עבד כשורה בחייהם של צ' ו-ק'. אבל, במשך הזמן, בלי שקרה אירוע מרעיש או חריג דוגמת בגידה, משהו באהבה של צ' ו-ק' החל להתעמעם ולדעוך.
השגרה הלוחצת של תשלום המשכנתא, איסוף ופיזור הילדים מהמסגרות, ארוחות משפחתיות בעיקר אצל משפחתה של ק' (משפחתו של צ' מתגוררת באחת הערים בגוש דן, ומטבע הדברים, ראו אותה פחות), ואולי היו אלה החיים עצמם במדינתנו שבאנדרסטייטמנט – אינה נטולת לחצים – כל אלה נתנו את משקלם על הנישואים של הזוג, והם הלכו והתרחקו זה מזו.
עדיין, אף אחד מהם, לא צ' ולא ק', לא העז לומר את מילת ה-ג'. על אף הריחוק ששרר כבר למעלה מחודשים והגיע לתחילת ההגדרה של שנים, שניהם חששו מהדבר כל אחד מסיבותיו הוא. צ' היה בעצמו בן להורים גרושים, ואילו ק' פשוט הייתה מסוג האנשים שלא יכולים לדמיין את עצמם עם התואר 'גרוש'.
אז הם ניסו טיפול זוגי. איכשהו, נראה שהדבר רק החמיר את המצב.
אחרי אחת הפגישות הראשונות, צ', שבסתר ליבו לא האמין בתהליך, החליט שהוא רוצה לדעת בפני מה הוא עומד, במקרה של. הוא ידע שגם ק' חושבת על זה, והחליט לבחון כדי לדעת את האפשרויות. הוא בדק ומצא באינטרנט מחשבון מזונות, שנתן לו מושג די טוב על מה צפוי לו במקרה של גירושים, מבחינה כלכלית.
מהבחינה הנפשית הוא לא ידע מה מצפה לו, לטובה.
מה שצ' לא ידע, הוא שק' חשה את אותן התחושות בדיוק כמוהו בזמן הטיפול הזוגי, ואף עשתה בדיוק את אותה הפעולה. גם היא בדקה והעריכה את מצבה הכלכלי באתר של מחשבון מזונות.
סוף מעשה במחשבה תחילה.
בסופו של תהליך טיפול זוגי קצר מועד יחסית, בהמלצת המטפל ובתמיכתו, הזוג נפרד, ברוח טובה. לא היה צורך בעורכי דין או בחישובים כאלה ואחרים, שכן הזוג הכיר את הדין הכללי, והגיע להסכמות.
מכאן חייה של המשפחה הקטנה, בניגוד אולי לדעות הרווחות, רק הלכו והשתפרו.
ההפרדה בין ההורים עשתה טוב לשניהם, הן לקריירה, אך בעיקר למצב הרוח. לפתע היה לשניהם סופ"ש פנוי אחת לשבועיים, והם השקיעו בעצמם, חזרו להתאמן, וחזרו להיות חברותיים יותר.
ההטבה במצב הנפשי של ההורים לא פסחה על הילדים. ילדים מרגישים הכל, כמאמר הקלישאה, אך כמה שהיא נכונה. על אף שצ' וק' לא היו רבים הרבה בקולי קולות, פשוט כי לא היו אנשים מהסוג הזה, הורגשה בבית, על ידי הילדים בעיקר, תחושה של קרירות ומתח עצורים. משהופרדו הכוחות, גם התחושה הזו הלכה ונעלמה כלא הייתה. במסגרת הסכמותיהם, הם הבטיחו להישאר בקרבת מגורים זה לזה, למען הילדים, וצ' אף מצא דירה באותו היישוב. כך הילדים הרוויחו בית נוסף, במרחק של פחות מ-5 דקות הליכה מביתם הרגיל, והרוויחו בעיקר – שני בתים רגועים ונעימים.