מפסק הדין עולה כי לאחר 30 שנות נישואין, הגבר התאהב באשה אחרת, עבר להתגורר עמה ולפני שהתגרש, נולדה לו בת, פרי הרומן האסור.

אשתו שקעה בדיכאון נפשי עמוק בעקבות גילוי הרומן והולדת הבת  וסירבה להתגרש ממנו למרות שבגד בה. רק לאחר שחתמו על הסכם גירושין לפיו היא תסכים לקבל ממנו את הגט בתנאי שהגבר ישלם לה מזונות בסך 2500 ₪  לחודש.

בשנת 2013, כ-10 שנים לאחר חתימת הסכם הגירושין, השניים חתמו על הסכם זמני להקטנת מזונות שחל  עד שנת 2016 ובשנת 2017 הגבר הגיש הבקשה לביטול הסכם הפשרה שקיבל תוקף פסק - דין בטענה ל"שינוי נסיבות".

לטענתו בגלל שרצה להתגרש "בכל מחיר" האשה סחטה אותו ועשקה אותו כדי שתסכים לקבל ממנו את הגט המיוחל.  

מאז החתימה הוא פוטר מעבודתו ומתקיים מפנסיה קטנה ומקצבת זקנה ואף נאלץ לשלם מזונות לבתו, פרי הרומן האסור.

הגבר הוסיף כי גילו ומחלתו אינן מאפשרים לו לעבוד וכתוצאה מכך,  צבר בבנק חובות בסך 170 אלף ₪ ונעזר במשפחתו וחבריו בכדי להתקיים.

זאת לעומת  מצבה הכלכלי הטוב של גרושתו: היא מקבלת שכר של 5000 ₪ לחודש,  קצבת זקנה ובבעלותו דירת מגורים מרווחת.

בית המשפט  דחה התביעה תוך שהוא מקבל את טענותיו של בא כוחה של האשה, עו"ד יואב בנטל, שטען בין היתר כי התחייבות הגרוש ניתנה מתוקף "דיני חוזים".

לכן לא ניתן לבטלה או לשנותה על בסיס טענת "שינוי נסיבות", אפשרות שקיימת רק בדיני המזונות. לכן התחייבותו נותרה בתוקף גם לאור "שינוי הנסיבות".

בא כוחה של האשה עו"ד יואב בנטל טען, כי הנישואין נקלעו בשעתם למשבר כי הגבר התמכר להימורים וכי ניהל רומן עם אשה אחרת עימה עבר להתגורר תוך שהוא מתנער מכל חובותיו האלמנטריות כלפיה. לטענתו, הגבר לא חילק עם האשה ההכנסות בסך 80 אלף דולר שמקורם במכירת דירת המגורים ואילו האשה ויתרה על כתובתה.  

השופטת עופרה גיא קבעה כי התחייבות גבר בתשלום מזונות האשה לאחר הגירושין, מקורה בחיוב חוזי/ממוני ולא בחיוב אישי, לכן החיוב אינו  מתבטל בשל שינוי נסיבות.

בדיוק כפי שלא ניתן לבטל הגט, כך לא ניתן לבטל התחייבויותיו, כי בדיני חוזים, לא ניתן לבטל התחייבויותיהם של אף אחד מהצדדים.

השופטת ציינה כי האשה לא חפצה להתגרש מהגבר חרף מעלליו:  האיש רעה בשדות זרים ולראייה הולדת הבת נוספת מאשה אחרת עוד קודם לפקיעת נישואי הצדדים.

מה עוד שהיא ויתרה על חלקה  ממכירת הדירה בסך 80 אלף דולר, על תשלום כתובתה ותוספת כתובה, ועל כספים נוספים כמו זכויות סוציאליות שנצברו בשעתו במקום עבודתו.

השופטת נימקה החלטתה בין היתר, בכך שבהסכם עצמו אין איזכור למועד סיומו או כל תנאי אחר לסיומו,  לכן ההסכם הוא לכל ימי חייה של האשה והתחייבות זו נותרה גם עפ"י ההסכם שנערך בשנת 2013.