"אני רון, בן 23 מאשדוד. שירתתי כלוחם בסיירת גבעתי, והיום אני יוצר – מוזיקה, ציור, תחושות." עונה רון בהורפקר בפשטות.

מאחורי הקול הרך והעיניים שראו הרבה יותר מדי – מסתתר סיפור עמוק של טרנספורמציה אישית. הילד שמצא אורגן ישן במחסן עם אבא, התבגר לידי מוזיקאי שמנגן על הבמות מתוך מטרה אחת: לחיות ולהחיות את הזיכרון של החברים שהלך איתם עד הסוף – ואיבד אותם בדרך.

מהקלידים של המזרח למועדוני האלקטרוניקה

רון נכנס לעולם המוזיקה בגיל 13, בהשראת האורגן המאולתר בבית והבית המוזיקלי שמשך אותו לצלילים מזרחיים. הוא למד נגינה, ליווה אמנים, והיה חלק אינטגרלי מהבמות הקטנות של הסצנה. אבל משהו נשבר בתקופת הקורונה.

"הרגשתי שאני לא מתחבר יותר. אחי הציע לי ללמוד מוזיקה אלקטרונית – וזה שינה לי את החיים." הוא מכר את הקלידים, הלך ללמוד ב־BPM, והפך את חדרו לסטודיו: "ספוגי סאונד, מקלדת שליטה, מחשב – והלב שלי בפנים."

"כשהם נפלו, משהו בי קם"

שירותו בסיירת היה אינטנסיבי. שנתיים של פעילות מבצעית, מהקווים הקשים ביותר – בלי זמן למוזיקה. ואז, שלושה חברים נפלו. חבר קרוב מהבית, ושניים מצוות הלחימה - רועי וולף ולביא ליפשיץ ז"ל.

"רועי היה עושה מוזיקת טראנס. היינו מנגנים ושרים יחד לתוך הלילה, גם אחרי ימים קשים בשטח. היינו מתכננים להופיע, להפיק, לחיות את זה ביחד." ולביא ליפשיץ, כותב מוכשר ואדם עדין. "השיחות איתו היו נטו אומנות. טהור."

הנפילה שלהם הייתה השבר הגדול של רון. ובשבר הזה – נכנסה האמנות. "חבר צוות בצבא לימד אותי לצייר, ובטיול להודו למדתי מאדם נוסף. התחלתי בבית, בלי קורס, פשוט לתת לרגש לדבר."

מהמסיבות בהודו – אל הסאונד של הנשמה

המסע להודו הגיע מיד אחרי השחרור, עטוף באובדן. "בהתחלה לא ידעתי מה אני עושה שם. אבל במסיבות, מצאתי שחרור. דיברתי על רועי, הרגשתי אותו איתי, התחלתי לנגן שוב – והבנתי: זה מה שאני חייב לעשות."

הוא רצה לתת מעצמו, הוא חי את המוזיקה כל היום. "גם אם זה רועי וולף ז"ל ששולח לי סימנים בעצמו ומסמן לי מה נכון לי. אם זה נוצות פתאום שתוקעות באדמה כמו הקעקוע שלו בצלעות, או פרפר עם האות W כמו השם שלו. הכל סימן לי שאני בדרך הנכונה."

רון מספר על מסיבה אחת בלתי נשכחת: "באתי עם החולצה של רועי. דיג'יי עלה לבמה וביקש ללבוש אותה. הסט שלו היה מטורף. אחר כך הוא שלח לי הודעה שהוא חקר את רועי, תלה את החולצה באולפן, ולובש אותה כל פעם שהוא מנגן – עד היום."

ציור הנפש – פורקן שקט בין צליל למכחול

הציור הוא חלק בלתי נפרד מהמסע של רון. דרך הדף הוא מבטא את מה שלא תמיד אפשר לשיר. "זה השקט שלי," הוא אומר. "המוזיקה היא בימת הרגש, אבל הציור – הוא הפינה שאף אחד לא יכול לגעת בה. שם אני מבטא את הכאב בלי מילים."

בין הציורים:

• גיטרה עם האותיות RW: לזכר רועי וולף. המיתרים נעלמים, כמו חייו של חברו שנקטעו.
  
• ציור עץ עם עננים במקום ענפים: הקעקוע על גבו של רועי – עץ עם שורשים חזקים ושמש גדולה, שמייצגת את האור שלו.
  
  
• סוס עם עיניים עצובות: פתח לנשמה, שם רון רואה את כל מה שעדיין מתרחש בתוכו.
  
  
• ציור קלידים בהתהוות: "כל פעם שאני מתקדם – אני צובע קליד נוסף."
  
• 

DJ Lilo – שם במה הישר מסבא ז"ל

רון מנגן תחת השם DJ Lilo – כינוי שסבו ז"ל נתן לו בילדות. "הוא קרא לי ככה. רק לי. זה מרגש אותי כל פעם מחדש כשמישהו אומר לי 'לילו' – זה מחזיר אותי לשורש."

הוא מנגן האוס, מינימל, עם צלילים מתכתיים ואפלים, שזורים בגרוב שמרים את הרחבה – וגם את הלב. "אני רוצה לתת לאנשים מקום להרגיש. לשחרר. לתת לצליל לפתוח בהם משהו. בדיוק כמו שאני עברתי."

המסע נמשך

היום רון מנגן במקומות אינטימיים, במיוחד בגודה – בית שמאמין בו. הוא עובד בשתי עבודות, לומד, משקיע בכל מה שיש לו כדי להגשים את החלום.

"אני לא יודע לאן זה יגיע. אבל אני יודע דבר אחד – אם לא אנסה, לא אסלח לעצמי." מול זיכרון החברים, הציורים, המוזיקה, והעתיד שמחכה מעבר לפינה – רון לא רק מנסה. הוא חי.