נאום ראש העיר, דר' יחיאל לסרי, בטקס הזיכרון ביד לבנים
 
ברגעים קשים אלה, בפתחו של יום הזכרון לחללי צה"ל, אנחנו מרכינים ראשנו בפניכם, בני משפחות הנופלים, תושבי אשדוד, הורים שכולים, אלמנות, יתומים, אחיות ואחים יקרים,

בלב אחד, יחד אתכם, אנחנו מתייחדים עם זכרם של 254 בנייה ובנותיה של העיר, ועם כלל חללי מערכות ישראל, שנפלו על קיומה, בטחונה ושלומה של המדינה. 

כבוד סגן שר הביטחון – ח"כ מתן וילנאי,

כבוד רבני העיר, הרב יוסף שיינין שליט"א, והרב חיים פינטו שליט"א,

מפקד משטרת אשדוד – סגן ניצב גבי דדון,

יו"ר יד לבנים – מר מרדכי לוי,

גב'   ציפורה כהן, אנחנו זוכרים גם הערב, את ישראל כהן ז"ל שעמד בראש יד לבנים באשדוד, והיה אבא וחבר למשפחות הנופלים במשך עשרים שנה, והשאיר חלל גדול לכולנו, יהי זכרו ברוך.

חבריי, ממלאי מקום ראש העיר, מר בוריס גיטרמן והרב עמרם כנפו,

סגני ראש העיר, הרב מרדכי ליברמן ומר לאון בנלולו,

יו"ר מועצת העיר, עו"ד גבריאל כנפו,

חברי מועצת העיר, 

מנכ"ל העירייה, מר אילן בן עדי, קהל נכבד,

העצב הגדול שיורד על הארץ, ברגעים אלה, מבטא אך מעט, מתחושת שותפות הגורל, שההזדהות של העם כולו – עם הכאב שלכם, משפחות יקרות.

ברגעים אלה, אינכם לבד, עם שכול ומדינה שכולה, עומדים מאחוריכם, וזוכרים יחד איתכם, את יקירכם – יקירנו,זוכרים, שבזכותם אנחנו כאן, שבזכותם, אנחנו עם חופשי, בארץ מולדתו.

לא לנחם אתכם, אנחנו באים ואנחנו גם לא מנסים לרפא את כאבכם, עוד לא נולדו המילים שינחמו שכול או שירפאו כאב של שכול.

בתום הטקסים, אנחנו חוזרים כולנו לשגרת החיים.

רק שהשגרה שלכם, נשארת ספוגה בכאב ועצב תמידיים כל היום, כל השנה, כל עוד אתם מהלכים על פני האדמה, אתם חיים את אלה שאינם.

שיש להם שם ופנים, והיה להם חיוך והיתה להם תקווה, והשאלות שלא מפסיקות להציק; איפה הם היו היום? מה יכלו ליצור, לבנות, להוליד, לתרום, להעשיר, את החיים שלכם, ושל כולנו.

כולנו, כבוד והערכה לתעצומות הנפש שלכם, ליכולת שלכם, בכל זאת להמשיך הלאה באופן אישי משפחתי אבל גם באופן לאומי, להמשיך ללוות אותנו, את העם, כולו, במאבק הממושך על הזכות לחיות בביטחון ובשלום. מאבק שעדיין נמצא בעיצומו.

אין ספק, מדינת ישראל נמצאת היום בעיצומה של תקופה גורלית, מול איומים גורליים.

62 שנה, חלפו מאז קמה מדינת ישראל, מדינה קטנה, אבל עתירת מאבקים, הישגים והצלחות. מלווים כל הזמן, במהלך כל שנותיה, באין ספור מאבקים, מול איבה מתמשכת וניסיונות חוזרים לפגוע בביטחונה, עם מלחמות אין ברירה, וטרור בלתי פוסק, אבל גם חתירה מתמדת לשלום ואפילו עם הצלחה מסויימת.

אם נזכור את שנות ה- 90, הרי שהן היו שנים של תקווה. השלום עם מצרים החזיק מעמד והוכיח את עצמו, הוספנו לו את השלום עם ירדן, נחתם הסכם עם הפלסטינים, העולם המערבי חיבק אותנו, הכלכלה שגשגה ופרחה, וכולנו האמנו, שהינה, הנורמליות בפתח, השקט, הביטחון והשלווה, ממתינים לנו, מעבר לפינה.

אבל לא, מעבר לפינה, המתינה לנו, האינתיפאדה השנייה עם מתאבדים ואסלאם קיצוני ואח"כ מלחמת לבנון השנייה, וקסמים בדרום, עם "עופרת יצוקה", שגם בעיר שלנו אשדוד חוותה מקרוב.והנה עכשיו, הגרעין האיראני, עם האיום הקיומי, שמתלווה אליו.

שלושים שנה, אחרי שהוצאנו את מצרים וירדן ממעגל המלחמה, התפטרנו מעיראק וסוריה נשארה בודדה, אנחנו מתחילים כמעט מהתחלה, חוזרים לחשיבה במונחים של הישרדות , למרות היכולות שלנו, למרות שמדינת ישראל של היום היא מעצמה, בוודאי מעצמה אזורית.
 
שמונה לוויני ביון, המשוכללים והמתקדמים ביותר, משייטים בשבילנו בחלל, טילי "חץ" שהם פיתוח ייחודי שלנו, שאין לאף מדינה אחרת, תעשיית הייטק מהמובילות בעולם, כלכלה חזקה, שעברה את המשבר הכלכלי העולמי בצורה הקלה ביותר. שנה שחלפה ללא מלחמה וללא טרור ברוך השם!

ובכל זאת אנחנו חושבים במונחים של הישרדות, אנחנו לא שוגים באשליות, כי האיום מאיראן, הוא איום משמעותי, שעלול להפוך לאיום קיומי, ואין לנו ארץ אחרת, ואסור לנו לטעות ודאי לא טעויות גורליות.

והיום, כשאנחנו זוכרים את הנופלים, וזוכרים ש"במותם ציוו לנו את החיים" לחיים במובן הרחב. אנחנו צריכים להתכוון לחיים במובן הרחב והשלם ביותר. ולחיים אישיים ולחיים של חברה עם מוסר בערכים, בהישגים ובמצוינות.

שנדע לשלב בין החרב וליונה בין המוכנות לקרב בין החתירה לשלום.

הנופלים ציוו לנו במותם, להיות הטובים ביותר, להאמין בצדקת דרכינו, בצורי ישראל וגואלו, להאמין בטוב, בערכי המוסר היהודיים, לחזור לציונות המקורית ולאידיאלים שלה, להסיר ממנה את סימני השאלה והמרכאות, היא הגיעה לשיאה לפני 62 שנה, עם הקמת המדינה, אבל היא רלוונטית גם היום בשנת 2010.

ציונות כפשוטה, בלי תנאים. לאמר, לכל המפקפקים בזכות הקיום שלנו, שאנחנו כאן, ובעזרת השם, נמשיך להיות כאן, אנחנו, ובנינו, ובני בנינו, עד סוף כל הדורות. לעשות הכל שידינו תמיד תהיה על העליונה מול הקמים עלינו לכלותינו.

"אין עם נסוג מחפירות חייו אמר המשורר, ואנחנו לא נסוג מכאן, נדע להיות איתנים וחזקים אבל גם נמשיך לרדוף את השלום, ולבקש אותו בכל הכח, ולהתפלל שהשוכן במרומים ייתן את התבונה, והתושייה, בלב המנהיגים שלנו ומנהיגי העולם, לקבל את ההחלטות הנכונות שיביאו את השלום חרף סבך הבעיות והקשיים בהם הוא נתון, אסור לנו להתייאש, כדי שהדור הבא יוכל להניח את נשקו.

254 בנים ובנות איבדה העיר אשדוד לפני 54 שנים, אנחנו יודעים משפחות יקרות שהחיים שלכם השתנו לנצח, שהמכאוב והצער שלכם הוא יומיומי וכבד מנשוא.

ביום הזה ליבנו אתכם, מרכינים ראשינו בפניכם, זוכרים את הבנים והבנות, שואבים מכם את הכל להמשיך בדרך שאתם צפים מאיתנו ומתפללים ביחד, ששורת הנופלים לא תיארך עוד,אבל אנחנו גם יודעים, את מה שאתם מצפים מאיתנו, שנקיים את הצוואה שבניכם הותירו לנו, שנהיה עם וחברה שראויים למחיר ששילמתן, שנדע לכבד אחד את השני, שנדאג אחד לשני, במיוחד לחלשים שבינינו, שנהיה ישרים, שנהיה מוסריים, שנסיר את הרוע וההסתה מתוכנו, ובקיצור שנהיה

טובים, באופן אישי, כחברה וכעם במוכנות לקרב ובחתירה לשלום.  

ביום הזה שכל משפחה בישראל, לא תדע עוד שכול, ושבשנה הבאה בעזרת השם, תיסלל הדרך להשגת השלום.

יהי זכרם של הנופלים שמור בליבנו עד עולם, אמן ואמן.