הרבה זמן שניסיתי לקבוע עם דפנה ראיון, במיוחד לאחר שזכתה השנה בפרס בועידת ישראל לחקלאות כפורצת דרך בתחום התקשורת על הובלת מאבק החקלאים, אבל הלו"ז שלה עמוס וכשהוא לא עמוס היא מתעקשת לבלות עם בעלה והילדים ולכן לא הייתה לנו דרך לקיים את הראיון אלא אם אצא איתה ליום בעבודה. אז בשבע בבוקר, היא אספה אותי ואחרי ששמה את ביתה הקטנה בגן, עלינו על כביש 6 ונסענו כל הדרך ל"גורן" היושב בסמוך לגבול לבנון והתארחנו אצל אילנית דדוש קפלון מנכ"לית אגודת "עזיזה" של כל מגדלי העזים בישראל ודורון קפלון (בעלה) שמגדלים משק גדול של צאן עזים, מנהלים חווה טיפולית של רכיבה על סוסים, מגדלים פירות נשירים (שנקטפים מהעץ) ו'מטילות' בלולים של תרנגולות.

דפנה מקיצה משנתה מידי יום בחמש בבוקר, לוקחת לרוב את ביתה הקטנה לגן, נוסעת לעבודה במשרד בתל אביב וכפעמיים בשבוע מקיימת סיורים ברחבי הארץ ומבקרת אצל חקלאיים בתחומים שונים- גם כדי לשמוע את הבעיות שעולות ולהכיר באופן אישי וגם כדי להכין כתבות.  מעבר לזה היא מלווה את הבוס שלה- מר מאיר צור, מזכ"ל תנועת המושבים ויו"ר התאחדות חקלאי ישראל, כמעט לכל מקום שהוא הולך. כמו כן היא מבקרת בתדירות גבוהה בכנסת ישראל ובמשרד החקלאות ולוקחת חלק מצוות המשא ומתן שמתנהל מול החקלאים.

"כל יום אצלי הוא שונה ומאתגר. אין יום זהה לקודמו והכל תמיד מסודר וקבוע מראש ועדיין אני דואגת בין כל הלו"ז הצפוף הזה להגיע הביתה ולבלות עם המשפחה שלי", אומרת כהן- נוריאל.

את התיכון סיימה דפנה כהן- נוריאל בהצטיינות שכבתית במקיף א' באשדוד, לאחר מכן למדה תואר ראשון במדעי המדינה ותקשורת של בר אילן במכללת אשקלון וסיימה אותו בהצטיינות ותואר שני בדיפלומטיה והתמחות בשפה הערבית, באוניברסיטת תל אביב שסיימה כמעט בהצטיינות וזאת רק מכיוון שהשקיעה זמן רב בניהול מאבק הסטודנטים עד לכדי הפגנה שחסמה את נתיבי איילון. את הדוקטורט שלה היא דוחה בינתיים בזמן שהיא משקיעה את זמנה בין המשפחה האהובה שלה ולבין העבודה ובניית הקריירה. בילדותה אגב היא רצתה להיות עיתונאית- כתבת  לענייני ערבים או חברה וחולמת להיכנס לעבוד בעתיד במשרד הבטחון.

בגיל 33 כהן נוריאל הספיקה כבר להתחתן ולהקים משפחה, לסיים שני תארים בהצטיינות, להיות מרצה באוניברסיטת תל אביב כמתרגלת של ראש החוג למדעי המדינה, להיות הדוברת של הסטודנטים ולהעביר הרצאות ברחבי הארץ. היא פועלת בתחום הדוברות מגיל מאוד צעיר- התחילה את דרכה במכללת אשקלון של אגודת הסטודנטים, לאחר מכן הייתה הדוברת הפוליטית של אינג' צבי צילקר שכיהן דאז כראש עיריית אשדוד תחת "אשדוד אחת", משם החלה ללמוד לתואר שני ופרשה את כנפיה לעולם הגדול והגישה מועמדות לתפקיד דוברת אגודת הסטודנטים של אונ' ת"א- זו הייתה הפעם הראשונה שבעצם ראש האגודה נבחרה כדוברת חיצונית ובמועמדות לתפקיד מקצועי על אף שבאותו הזמן כן הייתה סטודנטית. משם, ניהלה את מאבק הסטודנטים בכל הארץ ולא רק בתל אביב ומיד לאחר מכן קיבלה הצעה מההסתדרות הארצית לקחת חלק ממערך הדוברות של עופר עיני בכבודו ובעצמו.

"התזמון היה מושלם כיוון שבדיוק הסתיים ה'פיק' של מאבק הסטודנטים והייתי בסיום התואר השני. התקבלתי לכמה מקומות גדולים אבל הפנייה מההסתדרות אתגרה אותי", אומרת כהן- נוריאל.

בהסתדרות עבדה דפנה במשך של שש וחצי שנים. הייתה סגנית וממלאת מקום ובשבעה החודשים האחרונים שלה הייתה הדוברת בפועל. היא החליטה לוותר על העבודה הזו לאחר שילדה את ביתה הבכורה אור.

"מדובר בשעות מטורפות. מצאתי את עצמי פותחת את הבוקר בשמונה בבוקר פיזית ומסיימת בשעות לא הגיוניות לפעמים כמו שתיים בלילה ולא הייתי מסיימת יום עבודה לפני השעה תשע בערב. גרת אז בתל אביב במרחק של רבע שעה מהמשרד כדי לוודא שאני זמינה כל העת.
העבודה בהסתדרות, עיקרה היה מאבקי עובדים ומאבקי התאגדויות... הכל נמצא שם. חלק מהמאבקים שניהלתי הם: "ויטה פרי גליל בראשותו של מוטי חזיזה, אלון חסן ונמל אשדוד, מאבק האחיות, תקציבי המדינה, עובדי פלאפון ועוד".

יש מאבק שריגש אותך והביא תוצאות ייחודיות ויוצאות מהכלל?
"כל מאבק הניב תוצאות ואני תמיד מתחברת לשטח ולאנשים. אחד הדברים הכי חשובים לי, ברמה האישית זה להגיע פיזית לשטח והכיר את כל העובדים החל מהמנקה לצורך העניין, ועד למנכ"ל החברה. אני מגיעה להפגנות ומזהים אותי בשטח".


יש משהו חשוב שלמדת תוך כדי העבודה?
"למדתי מעופר עיני דבר מאוד חשוב שממשיך להוביל אותי גם בתפקיד היום והוא לעצור רגע ולהסתכל לפני שאני פועלת, דבר שמביא לאחר מכן לפעולה שכלתנית ושיטת "אפס טעויות". בתקשורת ובדעת הקהל אסור לטעות וקשה מאוד למזער נזקים".

איך את מצליחה לנהל חיי משפחה ובמקביל קריירה משגשגת ותובענית?
"בעלי הוא החבר הכי טוב שלי, הוא איש הסוד שלי ויד ימיני ובעצם הוא והבת שלי הם העוגן שלי. את בעלי הכרתי כשכבר הייתי קרייריסטית. הוא בעצמו רואה חשבון וגם לו יש את הטירוף שלו ואנחנו תומכים האחד בשנייה. ברגע שנולדה הבת שלי זה הפך ליותר קשה אבל מצאתי שאנחנו "לוליינים" מעולים ומצליחים לנהל את לוח הזמנים שלנו, בעזרת המשפחה הקרובה ולשים את בעלי והבת שלי במקום הראשון, לפני הכל. יש לפעמים רגשות אשם על זה שלפעמים אני לא מבלה איתה מספיק אבל כל זמן שלי איתה הוא זמן איכותי, לפחות פעמיים בשבוע לצאת מוקדם מהעבודה, לאסוף אותה מהגן ולהעביר איתה זמן איכות. מה שכן, אחרי שהיא נרדמת אני יושבת לעבוד, גם אם זה עד השעות הקטנות של הלילה".

כיום דפנה מכהנת כדוברת של תנועת המושבים בישראל, המורכבת מ- 354 מושבים הפזורים ברחבי הארץ- מהדרום ועד לצפון (יש עוד 60 מושבים ששייכים לארגון אחר) ודוברת של התאחדות חקלאי ישראל- ארגון ה"גג" של כל הארגונים הקשורים לחקלאות במדינה ומובילה את מאבק החקלאים שמככב בכותרות בכל כלי התקשורת לאחרונה.

המאבק החל לפני כשנה וחצי, במאבק כנגד חוק ההסדרים במטרה לשמור על החקלאות במדינת ישראל, עם כניסתה לתפקיד. למי שלא מעודכן- מאבק החקלאים מתמקד בפער התיווך שבין החקלאים שמנפיקים את התוצרים ועד הגעתם לרשתות השיווק והמכירה לצרכנים שמביא את החקלאים במדינת ישראל למצב שבו אין מי שייפקח על המתרחש.

מבחינת החקלאים יש 'תקליט' קבוע שמעדכן מה הערך של כל תוצר חקלאי, ממש כמו ערך הדולר או היורו וישנם כמה מקרים בהם חקלאיים שרוצים למכור סחורה מסוג א' מתוגמלים במחירים של סוג ב'- ואז או שהם מוכרים ברווח מאוד זעום או שהם מסרבים למחיר שדורש המשווק ואז כל התוצר הולך לפח. כך או כך הם בוודאי לא מרווחים.

"הגעתי לעולם החקלאות בתור עירונית ולא ממש הבנתי על מה הם מתלוננים. נכנסתי לתפקיד ברמה הציונית וברמת האידיאל- שמירה על גבולות המדינה בעצם קיומם של משקים ושדות חקלאיים במקומות אסטרטגיים. עם כניסתי לעולם החקלאי והבנתי את התחום התעורר בי חשק עז כדי שכלם יבינו מה עומד מאחורי ה"חקלאי"- קודם האדם ומשפחתו ולאחר מכן מקור הפרנסה שלהם. דאגתי להגיע לרמת היכרות והבנה עם הירידה לשטח, בכל חלקי הארץ והיכרות אישית. אין דרך להבין את זה מרחוק".

יש חקלאיים עם שדות גדולים... הם לא מתפרנסים כשורה?
"רשתות השיווק פוגעות בחקלאים. צריך להבין שאם חקלאי מוכר קילו מלפפונים בשווי של 3.5 ₪ מורידים להם את השווי ברכישה על ידי חברת בת ועל ידי מכירה לרשתות השיווק. מעבר לזה יש כמה סוגים של סחורות: מובחרת, סוג א', סוג ב' וכו'... לא אחת החקלאי לא מרוויח בכלל ואפילו יוצא בהפסדים".

למה הם לא מוכרים את השטחים הללו ופונים לתחומים אחרים?
"למי הם ימכרו? למרבה במחיר? יש הרבה חקלאיים שעובדים ומשמרים את המשקים במשך שנים וירשו אותם מדור לדור. מעבר לזה יש הרבה הצעות מאוד מפתות, בעיקר מה"שכנים" שלנו שהיו רוצים מאוד לרכוש קרקעות מניבות ופוריות בגבולות ישראל- ההישארות שם מעבר לפרנסה והמשכיות היא שמירה על גבולות המדינה. גם חקלאיים במרכז הארץ נמצאים שם בעיקר מכיוון שהמלחמות מתקיימות באזור צפון או מרכז- הכלכלה במדינה ממשיכה להתקיים במקרים הללו בהתבסס על החקלאים במרכז. אם לא תהיה חקלאות לא יהיה מה לאכול".

מה קורה מבחינת הייבוא לארץ?
"יש הרבה ייבוא לארץ בניסיון לחסוך כסף. הבעיה היא שהחיסכון מגיע לכל היותר לשקל אחד או שניים עבור סל קניות משפחה, במקום להשקיע ולתת פרנסה לחקלאיים בישראל שלא רק מניבים את התפוקות הטובות ביותר, הם גם עומדים בתו תקן של משרד הבריאות, למשל בתחום הביצים – רוצים לעשות רפורמה בתחום ההטלה. יש כיום בישראל כ- 1,600 מגדלי ביצים ועדיין מגיע ייבוא מטורקיה. רוב המחלות אגב מגיעות מהייבוא".


איך הגיוני שיש כאן כל כך הרבה חקלאיים ומדינת ישראל מייבאת בכמויות?
"המוטו של המדינה הוא להוריד כסף לצרכנים אלא שלא החקלאיים קובעים את המחירים לצרכנים ורשתות השיווק משלמות להם מחירים מאוד נמוכים ומוכרות לצרכנים במחירים פי כמה. מנגד, המדינה לא משכילה להבין שהיא צריכה לסבסד ולשמור על החקלאים שלה ועושה הרבה ייבוא, שיכול להיות אחלה דבר, כל עוד זה לא בא על חשבון החקלאיים במדינה".

כשאני מגיע יחד עם דפנה ל"חוות דורון" אנו פוגשות את זוג החקלאיים הצעירים (בני כ- 45)- דורון ואילנית דדוש קפלון, הורים לשלושה בנים שמנהלים מגוון רחב של משקים שונים- החל ממוצרי חלב עזים, פירות, לולים של מטילות ביצים, אירוח כפרי בוילה, חוות סוסים טיפולית ובקרוב גם מסעדה ואנחנו עוברות סיור בכל המשקים שונים ומקבלות הסברים מפורטים לגבי שיטות הגידול, המחירים ועוד ולמרות שיש הרבה על מה להתלונן, הם חינניים ומקסימים


דורון קפלון: "המשק המשפחתי  עמד על כ- 250 דונם של גידול חקלאי של עצים משירים פירות, אולם ככל שהזמן עבר זה לא הספיק ולכן הקמנו עסקים נוספים והתמקצענו כדי להתפתח ולהמשיך לעבוד במשך כל עונות השנה בתחומים שונים".

הם מעלים בעיות אחרות בתחומים שונים שעולים בפני החקלאים...
אילנית דדוש קפלון: "העלות עבור קו"ב מים למשל, אינה זהה בין ערים ומקומות שונים בארץ, למרות שמדובר באותם המים להשקיה. על המים, אמונים קבלנים שנבחרו להיות הגובים מטעם המדינה... וזה רק על קצה המזלג. על חלב העזים שאנחנו מוכרים אנחנו מקבלים 3.46ש"ח, הוא עובר למחלבות, מחומם ומבוקבק ונמכר בסופרים בעלות של 16₪ וגם אם נקבע לנו מחיר מטרה זול יותר, אין השפעה על כך בירידת מחירים לצרכנים".

מה הפתרון?
"מה שנכון שיקרה הוא שכל החקלאים יתאגדו ביחד, כך למשל כל מגדלי הענבים יושבים היום יחד תחת "ענבי טלי" ועושים שיווק משותף. הרכישה היא לרב דרכם וזו רשת השיווק הגדולה ביותר והם עובדים יחד. זה לא פשוט כיוון שכל חקלאי מגדל בעצמו, או "יופי של ירקות" בערבה משווקת את הכל הפלפלים ביחד מה שמוזיל את האריזה וכו'. המדינה מצידה רוצה לתת להם כסף כדי לקדם את הנושא, אבל הבעיה היא שהמדינה צריכה לעודד את ההתאגדויות הללו ולהציע לחקלאים תמריצים והיא לא ממש עושה את זה. יש עוד כמה מקומות נוספים שזה קורם עור וגידים ברחבי ארץ. מעבר לזה ועדת המחירים מפקחת על המחירים במדינה. סעיף ז' אומר שרשתות השיווק צריכות לדווח למדינה באמצעות רשות המיסים מה הן קנו מה הן הוציאו ומה הן הכניסו בתקופת זמן מסוימת ולא רק הן אלא גם החברות- בת שלהן. יש כשל שאף אחד לא יודע מה גורם לכשל בין החקלאים לרשתות. הכשל קיים, ברור ורציני ובא על חשבון החקלאי והצרכן", מסכמת כהן- נוריאל.

לצפייה באלבום התמונות מיום הסיור ב"חוות דורון" ב'גורן':