כשנכנסים לבית של ורד ומנו גרציאנו, מרגישים שלא נכנסים לעוד בית.
משהו שם רגוע יותר, שליו. כאילו שמרוץ החיים לא חדר מבעד למפתן דלתם. אח"כ שלוש שעות אחרי אפשר להבין למה. הוא היה שם, מרוץ החיים, אבל אז אחרי תלאות ומשברים הם הוציאו אותו משם. אולי לעולמים.

תחילת אוקטובר 2006: "חלמתי שאני נפרדת מכולם"

כשהייתה בת 32, אימא לשני ילדים, בן 11 ובת 4, באותה התקופה ורד נאלצה להתמודד עם מה שהפך להיות המלחמה של חייה. "אחרי ראש השנה, כמה ימים לפני יום הכיפורים, חלמתי חלום ממש מוזר - חלמתי שאני נפרדת מכולם", מספרת ורד, "כשהתעוררתי הייתה לי הרגשה מוזרה, החלום הזה לא הרפה ממני. בבוקר כשחזרתי לעבודה סיפרתי את החלום לחברה שלי סיגי, שהיא אישה מאמינה, והיא אמרה לי שרצוי שאחרי חלום כזה אני אצום ביום כיפור. לא צמתי בכיפור - הקשר שיש לי עם אלוהים הוא ביני לבינו, קשר ישיר, יש לנו מערכת יחסים משלנו. אני לא צריכה לצום ביום כיפור בשביל זה. אני לא בן אדם מיסטי, אבל אחרי יום כיפור חלמתי שוב את אותו החלום - חלום בו אני נפרדת מכולם. ספרתי אותו לסיגי ואמרתי לה: 'זהו זה אבוד, לא צמתי' והושטתי את היד לכיוון הלב. פתאום... באותו רגע שהנחתי את היד על החזה, אני מרגישה גוש. זה גוש שהרגשתי בעבר, הוא היה קטן-קטן ולא ייחסתי לו חשיבות".
סיגי אמרה לורד שאין דבר כזה סתם גוש בחזה והוסיפה: "עם זה לא משחקים ואת יכולה להיות צינית עד מחר. בואי נלך לאימא שלי (אחות בפנסיה), נתייעץ איתה".

ואם כי ורד לא ממש התלהבה לגשת אל פנינה, אימא של סיגי, היא עדיין מצאה את עצמה כמה ימים אחרי אצלה, "פנינה נוגעת לי בחזה, מרגישה את הגוש ואומרת לי: 'תקשיבי כדאי שתלכי לבדוק את זה כי עם גוש בחזה לא מתעסקים, ואני יודעת מה זה, לאימא שלי היה וגם לדודה שלי'. שמעתי את מה שהיה לה לומר ויצאתי ממנה. חזרתי הביתה וההרגשה ההיא של החלום לא הרפתה ממני, הלכתי לישון כשמשהו מנקר בי".

סוף אוקטובר 2006: הגילוי

למחרת בבוקר ורד קמה כרגיל לעבודה, אז באזור, מנהלת שרות לקוחות של מוצרי חשמל, "הייתי מסודרת, עם רכב, פלאפון, כרטיסי ביקור - הכי קלאס שיש". אבל באותו יום משהו הצליח לשבש את ריכוזה שוב ושוב, "לא הצלחתי לחשוב על כלום חוץ מעל הגוש הזה. לא יודעת למה, מצאתי את עצמי מגיעה לעבודה, פותחת את האינטרנט ומחפשת רופא. לא עניין אותי מי, מה, מו... ראיתי כירורג שד ד"ר שלום משהו... קבעתי אליו תור לשעה 16:00".

ורד יצאה מהעבודה מוקדם מהרגיל, בדרכה אל הרופא, כשהיא לא מספרת כלום למנו, בעלה, "כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא שמנו לא יתקשר, כי אני לא יודעת לשקר לו. הגעתי אל הרופא, הוא כמובן התחיל לבדוק לי את החזה, את האזור שלטענתי יש בו גוש. אני זוכרת  שהסתכלתי עליו בעין עקומה כי הוא הקפיץ לי את הציצי. אחרי כל המישושים האלה הוא ביקש ממני לעשות ממוגרפיה. ד"ר שלום שאל אותי: 'את יודעת מה זה ממוגרפיה?', אמרתי לו 'כן, זה של הזקנות'. התוספת החשובה שלו הייתה שאני חייבת לעשות את הבדיקה הזו תוך 24 שעות, ואיכשהו זה אפילו לא היה נראה לי מוזר".

כשורד יוצאת מהמרפאה היא מבינה שהיא צריכה לעשות בדיקת ממוגרפיה במיידי, עדיין לא מבינה את המשמעות, "אני יוצאת מהמרפאה חצי אבודה ומחליטה להתקשר לסיגי, כי היא היחידה שיודעת מכל הסיפור הזה. ביחד אנחנו הולכות לאסותא לבדיקת ממוגרפיה. הכניסו אותי לבדיקה מחצו לי, עשו לי, הכאיבו לי באמת. כשיצאתי מהבדיקה המתנתי בחוץ במשך שעה, אחרי שעה קראו לי שוב לעוד סט של בדיקות.

מתחיל להיות כבר ממש מאוחר, כולם הולכים עם השקיות האלה של  אסותא 'תודה ולהתראות' רק אני וסיגי נשארות עם הכיסאות הריקים, נגשתי לקבלה לשאול 'מה קורה איתי' עונים לי שם 'שבי יקראו לך, הרופאה רוצה לעבור על הבדיקות שלך'.
לא עברו כמה דקות ובקשו ממני להיכנס אולטרא סאונד, האישה שישבה על ידי התרעמה על כך שאני נכנסת ולא היא, האחות אמרה לה 'תמתיני כאן עוד רגע', וזה עשה לי מאוד רע, גם מכניסים אותי מעכשיו לעכשיו בלי תור גם נותנים לי עדיפות בתור- מה קורה כאן?
 אני מנסה לדלות מהטכנאית מידע והיא עונה לי: 'אני לא מבינה בזה'. אני מוצאת את עצמי ממשיכה להמתין באסותא אחרי ממוגרפיה, כמה בדיקות, אולטרא סאונד, חדרי ההמתנה ממשיכים להתרוקן, ואני החלטתי 'שאני הולכת... זהו אני הולכת אין לי מה לעשות פה'.
 הרופאה יצאה ובקשה ממני להמתין היא אמרה לי : 'אני רוצה לעשות לך ביופסיה עכשיו כדאי שבהמשך לא יטרטרו אותך'. המתנתי כמו ילדה טובה ועשו לי ביופסיה וזה כאב כי זה היה בלי הרדמה- והייתי אחרונה. כשיצאתי מהביופסיה, אסותא הייתה חשוכה לגמרי, המנקה הייתה הרופאה הטכנאית, אני וסיגי. הטכנאית הורידה את החלוק שלה לקחה את התיק, ואני שאלתי תוך כדי את הרופאה 'סליחה ד"ר מתי יהיו תוצאות?' הטכנאית נגעה לי בכף ואמרה: 'אל תדאגי יתקשרו אליך'. 
אני וסיגי לקחנו את הדף של הממוגרפיה וניסינו להבין מה הממצאים, היה כתוב שם 'שד אחד תקין, ולגבי השד השני היה כתוב הסתיידות וראשיי תיבות ש.א.ת'. לא ידענו מה זה, בדרך סיגי נזכרת שיש לה חבר רופא נשים וממליצה שנקפוץ אליו כדי שהוא יפענח לנו את ראשי התיבות הללו.
אנחנו נכנסות אליו למשרד מתיישבות מחליפות איתו כמה מילים ואני שואלת אותו: 'תגיד מה זה ש.א.ת' ומראה לו את המכתב מאסותא הוא ענה לי: 'תקלידי בגוגל, מה את רוצה ממני?' הסתכלתי עליו פחות מחויכת ושאלתי:'תגיד זה סרטן?' הוא פוער עיניים ואומר: 'לא היו שם רופאים? לא דברו איתך?' עניתי לו: 'אז זה סרטן'.
הרופא הזה ניסה למצוא את המילים ואמר:'כתוב כאן יש סיכוי שיכול להיות שזה ממהיר'. הנחתי הנחה  של אי נחת ושאלתי את השאלה האחרונה בסט: 'אז בכמה אחוזים בטוח שזה סרטן?' והוא ענה: 'כמה אחוזים את רוצה?'

זה לא ניחום אבלים
הגעתי הביתה התיישבתי מול המחשב והקלדתי בגוגל ש.א.ת וכתוב: 'גידול, גוש לא תקין של רקמה שנוצר כאשר תאים מתרבים בקצב מואץ. גידול יכול להיות שפיר או  ממאיר'.

פתאום אני קולטת שזה לא עוד ציסטה או גוש שומני- זה סרטן וזה בגוף שלי.
 אני מסתכלת על סיגי בעיניים שלא מבינות מה לעזאזל קורה איתי. אני מחליטה לספר לבעלי, היה כבר 21:00 בערב.
מה שהלך פה בבית היה שישו ושימחו, היו הילדים שלי הילידים של סיגי ועוד מלא, מלא אנשים שלא הבנתי איך הם הגיעו אלי הביתה תמיד קראו לבית שלי 'הקיבוץ' אני אדם כזה, מאוד אוהב את ההמולה בבית.

ניצלתי את השישו ושימחו שהיה לי בבית והודעתי לבעלי שמצאו לי משהו בחזה, הוא כבר הבין שהייתי בבדיקות, עדכנתי אותו בטלפון כשהייתי בדרך לרופא נשים לפענוח המילה ש.א.ת ופתאום התחילו להגיע עוד ועוד אנשים, אני מוצאת את עצמי מוקפת בחבר'ה שכבר עושים לי כלים, באים עם מגשים של עוגיות אני תופסת את עצמי בשעה 02:00 לפנות בוקר וצועקת להם: 'הלו... זה לא ניחום אבלים פה'.

הבוקר שאחרי
'העברתי את הלילה, בבוקר אני ובעלי הבנו שאנחנו כבר לא יכולים להמשיך באותה שיגרה שהייתה לנו. שנינו הרמנו טלפון לעבודה והודענו שאנחנו לא מגיעים.
 סוף שבוע עבר בדרך כזו או אחרת והתעוררנו לבוקר יום ראשון בעלי מנו אמר לי: 'אנחנו הולכים לרופא' אני עונה לו בתמיהה 'אבל לא התקשרו אלי, התוצאות של בדיקת הביופסיה לוקחת שלושה שבועות,סיגי אמרה שרק במידה ויש משהו רציני שמגלים מתקשרים'
מנו עונה לי: 'לא משנה אנחנו הולכים'. לקחנו את הרגליים והגענו לקליניקה של אותו רופא שמצאתי במקרה ד"ר שלום, ככה בלי תור ואמרנו לעצמו: 'נו... נדחף כמו כל הישראליים ונבקש להיכנס בחוצה כזאת'. הגענו לשם המתנו בתור הד"ר פתח את הדלת אני כבר נעמדתי הייתי מוכנה להידחף עוד אישה נעמדה איתי, שתינו נעמדות ונלחמות על הכניסה האישה אומרת: 'סליחה, סליחה זה התור שלי'. ד"ר שלום אומר לה: 'סליחה, סליחה את' ואמר למזכירה שלו: 'תארגני לי איזה חצי שעה פה' תוך כדי שאני נכנסת לקליניקה שלו הוא שואל אותי: 'מישהו יתקשר אלייך?' אמרתי לו: 'לא', הוא עונה לי: 'טוב אני כבר קבלתי את התוצאות של הבדיקות שלך. ומה שלא רצינו שיקרה, קרה יש כאן גידול ממהיר, יש לך את המחלה'.

ה-מחלה
לאורך כל הדרך אף אחד לא אומר:'סרטן', כולם משתמשים במילה הזו ה-מחלה. כולם אומרים: הייתה לה המחלה, לדודה שלי יש את המחלה... אף אחד לא אומר סרטן, מה הבעיה להגיד סרטן?

 למה צריך לפחד ולהגיד ה-מחלה. אני לא יכולה לסבול את זה. כולם מסביבי היו אומרים שאני חולה במחלה (פורסת את הידיים ומראה עד הכמה המילה המחלה היא מילה גדולה) ואני בסך הכול חולה בסרטן, שזה משהו קטן. אני לא ממש זוכרת מה היה בהמשך הפגישה עם הרופא הוא דיבר על זה שצריך לעשות ניתוח.
יצאנו מהקליניקה שלו, הסתכלתי לאנשים שממתינים בתור בעיניים אפילו לזאת שרצתה להיכנס והיא נתנה לי את המבט של 'יא חוצפנית אחת, מי את חושבת שאת מיוחסת בתור' כאן השמיים נפלו עליי וכל מה שהצלחתי להוציא מעצמי היה בכי. הבכי היה בגלל שלא הצלחתי לחשוב מחשבה אחת צלולה, לא הצלחתי לראות דקה אחת קדימה כאילו העולם עצר מלכת, הרגשתי שהאדמה פערה את פייה, בולעת אותי בלי שמשהו ייתן לי יד וימשוך אותי החוצה.
 אני נכנסת לרכב תופסת את הראש ואומרת לעצמי: 'שיאו זאת אחת מ-9 וזאת אני, כאילו מי שאני רואה עם הסרט הורוד הזה, זו אני (קולה רועד)... אני, זו אני! אני לא בת חמישים, אין לי היסטוריה משפחתית, יש לי ילד בן 10 ילדה בת 4- איך זה קורה לי?"

 מספרים למשפחה
"הראשונה שספרנו לה הייתה אחות של בעלי מנו, ידעתי שהיא מקבלת בשורות רעות הכי טוב. פשוט אמרתי לה יש לי סרטן השד, הייתי צריכה להגיד את המילה הזאת 'סרטן'.
סיגי לקחה את הילדים שלי כדי לשמור עליהם בזמן שאני ומנו אצל הרופא, הסתכלתי למנו בעיניים ואמרתי לו תקשיב: 'אני לא הולכת לעבור את מה שעברנו ביום חמישי האחרון את 'השישו והשימחו', העוגיות, הפיצוחים שהיה לנו בבית, הפעם זה אמיתי יש לי סרטן'. כשכולם היו בבית שלי עוד חשבתי לעצמי, וואי איזה מגניב, אנשים שיש להם סרטן יורדים במשקל, מרזים. אני יוצאת מהסרטן מזה כוסית.
 אבל עכשיו כשזה אמיתי אני לא רוצה אף אחד, לא שידבר איתי, לא שיגע בי, שלא יחבק אותי ושלא יביא לי עוגיות, לא רוצה אף אחד-אף אחד". למשפחה של מנו לא ספרתי הנחתי שאחותו תעשה את זה יותר טוב ממני- לא הייתי מסוגלת להכיל גם את הכאב של האחרים. אימא שלי הייתה באותו הזמן בחו"ל והמתנתי שהיא תחזור תתאפס על עצמה.
ספרתי לאימא שלי על הסרטן ממש יום לפני הניתוח.

הסרטן היא לא מחלה כואבת
"הטיפול התחיל הדבר הראשון שעשו, נתחו אותי והוריד לי את הגוש, אחרי זה קיבלתי טיפולי כימותרפיה מאוד חשוב לי להגיד שמחלת הסרטן היא לא מחלה כואבת הטיפול בסרטן כואב. מיד דברו איתי על 90% הצלחה שאני אצליח להתגבר על המחלה למרות שהסרטן שהיה לי בגוף אלים. הרגשתי שנתנו לי יחס מועדף בגלל שאני צעירה בסך הכול בת 32, הייתה אחות שקראה לי 'הילדה' והייתה מכניסה אותי לתוך החדר של האחיות  כדאי שאני לא אהיה עם כל המבוגרות.
כל כך חיזק אותי שהיא קרא לי 'הילדה' בקשו ממני כל הזמן להיכנס לכול מיני מחקרים בגלל הגיל הצעיר שלי- איפשהו גם זה חיזק אותי. נתתי שיטפלו בי, בכימותרפיה הראשונה באתי חדורת מוטיבציה עם המושג שהיה שגור בפה שלי 'יאללה מלחמה'.
הלכתי לישון 'בסדר' אבל כשקמתי בבוקר התחלתי כבר להקיא ולא הפסקתי ארבעה ימים וזה כבר לא היה בסדר, היה קשה לי לקום בעצם לא הייתי מסוגלת לקום הייתי חלשה, סמרטוט".

השיער
"לפני הטיפול השני של הכימותרפיה הסברתי לחברה שלי שמאבדים את השיער בין הכימותרפיה הראשונה לשנייה ואני מרגישה שהשיער כבר מתחיל לנשור לי, הצעתי: 'בוא נלך למספרה והספר יעשה מה שהוא צריך לעשות'. כל מה שדאגתי לו באותו הזמן היה איך אני אלך למספרה אחרי הטיפול כימו, אני בקושי מחזיקה את עצמי, איך אני אשב על הכיסא אני חלשה. ואז מה? אני אחזור הביתה בלי שיער ומה אני אגיד לילדים?
כשהספר גילח לי את השיער לא הסכמתי שיורידו לי גם את הגבות והריסים.
חברה שרצתה לעשות לי טוב על הלב החליטה לצייר לי גבות, אוי איך שאני הייתי נראת כמו מוקיון במבט מופתע. יומיים שלמים לקח לי להוריד את הציור המזעזע הזה מהפרצוף שלי.

סבא שלי בא עם רעיון לעשות לי פאה נוכרית, לקנות לי את הפאה מהאיכות הכי טובה. פאה של 1000$, שמו לי אותה על הראש והתחלתי להתגלגל מצחוק, צחקתי וצחקתי עד שירדו לי דמעות.
לא ידעתי כבר להבדיל מתי אני בוכה מצחוק ומתי מכאב, כי השיער הוא כמו האות קין הוא על המצח, העניין שהוא על כל המצח.

הטיפולים
"לאורך כל שנת 2007 עברתי טיפולים כימותרפים והקרנות. כמובן שהתחילו עם הטיפולים הכימותרפים בין טיפול לטיפול היו עשרים יום של התאוששות מהכימו. ברגע שאני התאוששתי שזה היה אחרי 18 יום אופס הכניסו אותי לעוד טיפול, עשו לי טיפולים מאוד אגרסיביים בגלל שהגוף שלי היה צעיר וחזק.
הרופאים ידעו שהגוף שלי יצליח להתמודד עם הכימו אבל לא עם הסרטן האלים שהיה לי בגוף. בתום הטיפולים הכימותרפים התחלתי לקבל את ההקרנות. ההקרנות הן סיוט בפני עצמו, מחממים את האזור שהיה נגוע, מחממים אותו עד שנוצרת כוויה איומה. הכוויה הייתה כל כך עמוקה שלא יכולתי להתלבש לבד כי הכוויה נמצאת מתחת לבית השחי, לא יכולתי לנהוג כי צריך להזיז את היד, והתלותיות הזו כרסמה בי".

מילים מחוץ ללקסיקון
"לא מסוגלת להוציא מהפה את המילה 'חומר', המילה הזו מזוהה עם התרופות שהיו מזריקים לי בכימותרפיה וזה היה עושה לי גועל. המילה 'פטל' גם מעצבנת אותי השקיות היו אדומות ובהן החזיקו את הנוזלים לטמוקסיפן, זולודקס, טמוקסין, נוולודקס נתנו את השם טרופית בגלל הצבע האדם.
איך אחרי כל זה אני מסוגלת לתת לילדים שלי לשתות טרופית/פטל זה אבסורד. ההתניה הייתה כל כך חזקה לדוגמה: ממש לפני הכניסה לטיפול הכימותרפי על יד המעלית הייתי מקיאה, כל הזמן באותו המקום. למחלקות אונקולוגיות יש ריח".

דילים
"כל הזמן עשיתי דילים עם אלוהים, הייתי מוכנה לקחת את המקום של זאת שבעלה בוגד בה מאחרי הגב, רק שייקחו ממני את הסרטן.
על הדילים האלו שמעתי בקבוצה של "כל אחת מתשע" הבנתי שאני לא היחידה שמבקשת סיבוב נוסף בחבילה העוברת. כל הזמן הייתי חושבת לעצמי וואי איך זה מרגיש אם הייתי מתה, לפחות לא היה כאב לי. הייתי אומרת לעצמי שאני מעדיפה למות בתאונה מאשר לסבול את הכאבים של הכימו. הייתי תוהה לעצמי מה הילדים שלי זוכרים ממני? איזה אימא אני... "

הכאבים
אחרי הטיפול הכימותרפי השלישי שלי בערך סבלתי מכאבים איומים, לא יכולתי להחזיק כוס, מזלג. באותה התקופה אימא שלי ליבתה אותנו בבית, היא הפכה להיות הסבתא המעצבנת שלוקחת לאימא את המקום. היא הקימה את הילדים בבוקר, דרשה מהם להכין שיעורים, לסדר את החדר. כל הכיף בלהיות סבתא נלקח ממנה. אימא שלי כל כך גוננה עלי והייתה מבקשת מהבת שלי: 'תעזבי את אימא'. הבקרים היו נוראים הייתי יושבת על יד האסלה ומקיאה את נשמתי, במיוחד יום אחרי הכימו.

"הלוואי והיית חולה באריה"
הבת שלי לא אהבה להסתרק כנראה שזה בגלל שלי לא היה שיעור באותה התקופה,

 למרות שהיינו עושים קטעים בבית, היא הייתה שמה לי בלנדות ומטפחות מגניבות על הראש. אבל בשיער שלה היה אסור לגעת, היא ידעה שהשיער של אימא 'נפל' ולדעתי היא פחדה על השיער שלה.
 באחת הפעמים היא ממש התכסחה עם אימא שלי ולא רצתה להסתרק, ואני לא מסוגלת לסרק אותה אני חלשה, כאבו לי הפרקים. בכל זאת לקחתי את ביתי האהובה הושבתי אותה בין הרגליים שלי, אני מלטפת לה את הראש ואימא שלי מסרקת אותה- אני מלטפת לה את הראש ואימא שלי מעבירה מסרק על מחלפות שיערה. דמעות שלי ודמעות של אימא שלי . אז הקטנה אומרת לי: 'נכון יש לך סרטן' היא הייתה אז בת 4 בלי להתבלבל אמרתי לה: 'נכון'. היא אומרת לי: 'יואב סיפר לי', יואב זה הבן של סיגי חברה שלי. הצוציקית הזו ממשיכה ואומרת: 'איך הסרטן הזה נכנס לך לגוף? את ישבת על חוף הים בלי תחתונים והוא נכנס לך דרך הטוסיק....' אמרתי לה: 'למה שיש לי בגוף קוראים סרטן, אבל זה לא החיה. הסרטן החיה, היא חיה מדהימה. למחלה קוראים סרטן בגלל שזה נראה בצורה דומה לסרטן ולרופאים יש דמיון מפותח אז הם קראו לזה סרטן'.
היא שתקה הסתובבה אלי ואז הבנתי שילדים הם בסך הכול ילדים, שאין טעם להסביר.

היא מסתכלת עלי בעיניים הגדולות שלה ואומרת לי:'הלוואי שהייתי חולה באריה, אם היית חולה באריה לא היית חלשה, הסרטן עושה אותך חלשה- האריה היה עושה אותך חזקה'. חייכתי ואמרתי לה: 'שבפעם הבאה שאני אחלה זה יהיה באריה, אבל תדעי לך שהסרטן הזה הוא רק עכשיו עושה אותי חלשה- אני אנצח אותו! אני אנצח אותו"

יש בשביל מה לחיות
הטיפול השלישי היה נקודת שבירה בעבור ורד "היה משהו שאחרי הטיפול השלישי שגרם לי להרים ידיים ולוותר, והסיפור הזה עם האריה עזר לי לשנס מותניים ולחזור לטיפולים, הבנתי בשביל מה אני נלחמת.
למה כדאי לי להמשיך לחיות, שהכאב מהכימו יגמר יום אחד. שמערכת היחסים שלי תתייצב כי לא נשאר שום דבר זוגי כשבן הזוג הופך להיות הפיליפיני שלך וסועד אותך, והייתי נקרעת מהכאב הזה שגרמתי לאימא שלי ולבעלי. הייתי רואה אותם יושבים זה לצד זה בסלון ולא מחליפים מילה מרוב שהם היו מותשים- והבנתי שאני זו שהרסתי את המשפחה שלי.
 שאני לא אשרוד את השנה הזו ועדיף לכולם לחיות את החיים שלהם בלי הכאב והעול שאני גורמת להם. בדיוק ערב קודם ישבתי עם בעלי בחצר הוא ליטף לי את הראש, בקש ממני רגע של רצינות ואמר לי במילים הכי פשוטות: 'ורד אני לא אצליח לגדל את הילדים שלנו לבד, אני לא אצליח לשמר את  כל מה שבנית פה, אני לא מסוגל. אני לא אתן לאימא שלך או לאימא שלי לגדל את הילדים' שאלתי אותו מה אתה בעצם אומר לי שתהיה להם אימא אחרת? הוא ענה עם מבט מושפל 'אני אצטרך שתהיה לי עזר כנגדי'.
מכל האנשים בעולם אלוהים גרם לי להבין את הדבר הכי חשוב דווקא מהקטנה שלי היא זו שנתנה לי זריקת עידוד לווריד.
 בבוקר שלמחרת הייתה לי ולקטנה שלי את השיחה על האריה האמיץ והבנתי שאני חייבת לקחת את האחריות והבחירה בידיים שלי. הטיפולים הבאים היו מהולים ברעל, עשיתי כל טיפול עם אש בעיניים, היה בשביל מה לחיות".

שנת 2008- תקופת ההחלמה
"שנת 2008 הייתה שנה מאוד קשה בשבילי, חודשיים אחרי הקרנות חזרתי לתפקוד מלא חזרתי לעבודה אימא שלי כבר לא באה, הייתי אימא במשרה מלאה, כי זהו את כבר לא חולה את אחרי המחלה- 'את בסדר'. נוצר סביבי סוג של וואקום, הרופאים המליצו לי לחזור כמה שיותר מהר לשגרה. חזרתי לעבודה אבל לא הייתי מאושרת מהחיים הרגשתי שמשהו חסר לי, שלא טוב לי.
 לחזור לעבודה הייתה הגישה הכי הרסנית שיכולתי לבחור לעצמי, לא הייתה לי שנייה לעבד את על מה שעברתי. הגוף שלי היה עוד בטראומה ולא עיכל את כל מה שעברתי, עדיין אני מקבלת כדור יומי שלכאורה לא מרגישים אותו, אבל הכדור הזה עושה כאבי פרקים.
הנפש שרוצה להיות בבית עם הילדים, בעבודה אני שומעות כל מני קיטורים של אנשים. קיבנמט אני הלכתי למוות מה אכפת לי שהאור במקרר החדש שלך לא נדלק, התחלתי לפתח סוג של מרמור פנימי.
 אני לא רוצה להיות פה בעבודה אני רוצה להיות בים לחיות את החיים שכמעט אבדתי. מצאתי את עצמי בלופ קמתי כועסת וחזרתי הביתה כועסת ממורמרת, כמה אפשר להשים מסכה על הפנים בפני הילדים? העצבים לא מפסיקים לתקוף אותי הרי, זהו אני כבר לא חולת סרטן, אז מה הסיפור שלי? אני אומרת לעצמי: 'תתקדמי'. אבל שום דבר ללא מתקדם אני נשארת וצועדת במקום.

אני לוקחת סטרואידים שנפחו אותי כמו בלון הגעתי ל-106 קילו, הכדורים שאני לוקחת מדכאים לי את היצר המיני בתוספת המשקל שנדבק אלי. יאמר לזכותו של מנו בעלי שהוא הבין מה עובר עלי ואמר לי: 'לא טוב לך תפסיקי לעבוד לכי ללמוד, תעשי עם עצמך משהו- אני כבר לא יכול לראות אותך ככה'.
באמת הפסקתי לעבוד, הלכתי ובקשתי באבא שלי כסף והתחלתי ללמוד קוצ'ין. אני אומרת לעצמי:' אני אסדר לעצמי את החיים אחזיק את המושכות בידיים שלי'. עשיתי קורס בקריאה בטארוט למדתי רפלקסולוגיה וכל התורות האלו גרמו לי להיות עוד יותר ממורמרת.
יש כאלה שיבוא וישאלו למה לא נהנת מכל העשייה שלך התשובה היא: כי לא היה לי מקום אחד בעולם שבו יכולתי לבוא ולהתפרק בו, להגיד איי כואב לי.
כאב לי שהמחלה הזו באה דווקא אלי בגיל כל כך צעיר, לבכות ולהגיד למה, למה לא צומח לי השיער. לא רציתי להמשיך ולעשות לאחרים רע ולדבר על זה – כי גם להם קשה להתמודד. בלעתי הכול פנימה והפכתי להיות ממורמרת וכעסנית כזאת עד שעשיתי עם עצמי משהו, פשוט התחלתי לדבר על הרגשות שלי".

הרגעים הכי קשים

"חלפה לה שנה התחלתי להתאפס על החיים שלי, ומשום מקום נכנסתי להריון, אירוע משמח לכאורה. כשהרופאים שמעו שאני בהריון הם הצטמררו ולא נתנו לי אפשרות בחירה, כן רוצה את הילד לא רוצה את הילד. הם מיד דברו על הפסקת הריון, אחת הרופאות נגשה אל מנו ואמרה לו: 'אם תשאירו את הילד כדאי לך לדעת שבעבור אלמן עם שלושה ילדים יש יופי של קצבה'.
הרופאים ראו בי כחממה של גידול סרטני. עם גילוי ההיריון, מצאו לי גם שני ממצאים במערכת הרבייה. החלטתי שזהו אני עם המחלה הזו גמרתי עשיתי הפסקת הריון הוצאתי את הרחם, את השחלות, החצוצרות וצוואר הרחם. מבחינתי שוב דבר לא יכול לגדול לי שם יותר".

ממצאים
"מחלת הסרטן היא סוג של חוזק מבחינתי, כריתת הרחם היא שהביאה לי את הבוקס האמיתי והכואב בבטן. לניתוח הכריתה הרחם נכנסתי בת 35 ויצאתי בת 65. הייתי צריכה לגשר על הפער בין הגיל הביולוגי שלי לבין הגיל הפיזיולוגי שלי".
כיום ורד נתמכת על ידי ביטוח לאומי, מטופלת על ידי קנביס רפואי ומנסה למצות כל רגע בחייה. ליהנות מכל דקה שאין לה כאבים. מהמשפחה מהילדים מבעלה.