סבי, מנשה צויק ניהל חיי משפחה שלווים בעיירה קטנה באוקראינה. הייתה לו אישה חביבה וילד, כמו גם משפחה ענפה מצד 11 אחיו ואחיותיו וצאצאיהם. כאן נכנס לתמונה פרק קצר בהיסטוריה:
ביוני 1941 פתחה גרמניה הנאצית במתקפת פתע על ברית-המועצות.  הייתה זו נקודת תפנית משמעותית במלחמת העולם השנייה. מלחמת החורמה נגד האויב הקומוניסטי ממזרח הביאה גם להחרפה במדיניות כלפי היהודים. במסגרת ההכנות לפלישה לברית המועצות קבעו הנאצים סדרים לרצח המונים ואז הגיעו להחלטה בנושא היהודים. התוכנית הגיעה לגיבוש סופי: השמדה ישירה והמונית של גורמים לא רצויים למשטר הנאצי כמו יהודים וקומוניסטים. עקרונות הגזע של הנאציזם, שעד עתה באו לידי ביטוי בהשפלת יהודים, הרעבה, ניצול כוח-עבודה וגזל רכוש, הגיעו עתה לשיא חדש: רצח במלוא מובן המילה.

לפני הפלישה לברית המועצות הושג הסכם בין מפקדת הצבא הגרמני לבין ראשי האס אס ובו הוטלה משימה על ארבע היחידות הניידות, או בכינוין – איינזצגרופן (עוצבות המבצע): לנוע אחרי הצבא הכובש ולרצוח יהודים וקומוניסטים בשטח הכבוש. תוכנית ההדרכה של המרצחים כללה סרטי תועבה, שבהם הוצגו היהודים כמפיצי מחלות. סרטים מבוימים אלה נועדו להרגיל את הצופים למחשבה, כי השמדת היהודים היא מעשה חיובי. היטלר שינן לחסידיו שוב ושוב - "חובתנו לעורר בעמנו שאט נפש אינסטינקטיבי מן היהודים".

לאחר הפלישה לברית המועצות, חדרו האיינזצגרופן לעומק רוסיה ובעזרת הצבא הגרמני (הוורמאכט) ורצחו למעלה מ-2,000,000 באוקראינה,  ליטא,  לטביה,  בלארוס ושטחים אחרים בתחומי ברית המועצות.  רוב הנרצחים היו יהודים והאחרים צוענים וקומוניסטים.

ניסיונות ההריגה של הגרמנים בברית המועצות העלו, שרצח ביריות (על ידי הוצאת האנשים מכפרם אל תוך היער, ושם הריגתם אל תוך בורות מוות) היה יקר ובלתי יעיל. מומחי האס אס החליטו על המתה בגז. איש האס אס, ולטר ראוף,  המציא שיטת המתה באמצעות משאיות גז. השיטה פעלה באופן זה: אספו את הקורבנות מן הכפרים והכניסו אותם למשאית. תוך כדי נסיעה, הוחדר פנימה צינור פולט עשן (אגזוז המשאית). כל מה שנותר לעשות הוא להשליך את הגוויות לקברים. השמדה זו נעשתה באופן ספציפי בכפרים, אולם מחנה ההשמדה הראשון היה מחנה "חלמנו", אליו נלקחו הקרבנות ושם הושמדו בתוך המשאיות. כל משאית כזאת יכולה הייתה להכיל כ-70 איש, ותוך פחות מחצי שעה היו כולם מושמדים. גם שיטה זו עוררה ביקורת, המומחים חיפשו שיטה זולה ומהירה. כך פותחה שיטת המרכזים הקבועים להשמדה בגזים: הגופות יישרפו בו במקום, ולא יישאר זכר.

גם את סבא מנשה וכמה מאחיו לקחו בכזו משאית. בשלב מסוים של הנסיעה הוא ניצל רגע של חוסר תשומת לב ויחד עם שניים מאחיו קפץ מהמשאית והחל להימלט. בטרם הצליח להבטיח את בריחתו, ראה את שני אחיו נרצחים אל מול עיניו בידי החיילים הנאצים. סבא מנשה הצליח להימלט לרוסיה, שם נלכד על ידי הסובייטים והועבר למחנה עבודה בסיביר. לאחר כמעט 5 שנים של עבודת פרך בכפור הסיבירי, הסתיימה מלחמת העולם השניה, גרמניה הנאצית הוכרעה, ומחנה העבודה בסיביר פוזר. סבא מנשה חזר לעיירת מגוריו האוקראינית, בתקווה למצוא מישהו מבני משפחתו, אך לא נותר מהם זכר... בצר לו, החל לנדוד לכיוון מערב וכעבור שנתיים הגיע למחנה פליטים באיטליה, שם פגש את ציפורה כ"ץ, נישא לה ויחד היגרו לארגנטינה, שם נולד אבי. כ-13 שנים לאחר מכן הם עלו ארצה, והשאר היסטוריה...

במהלך השנים, במסגרות לימודיות שונות ניסיתי לגלות ולאתר קרובי משפחה נוספים ששרדו את השואה, אך ללא הצלחה יתרה. סבא מנשה נפטר באשדוד ב14 לאוקטובר 1991, יומיים לפני שחגג את יום הולדתו ה-80. למעלה מ-20 שנה עברו מאז, וכל שנותר לי הם מעט זכרונות ילדות, וידיעה אחת קשה על כך שלולא כל הזוועות שסיפרתי למעלה, אני באמת לא הייתי כאן. סבא מנשה סירב לדבר בעצמו על התקופה המקוללת הזו, בדיוק כפי שהוא סירב לקבל את כספי הפיצויים מגרמניה.

ערב יום השואה תשע"ב, מספר ניצולי השואה החיים היום בישראל הולך ופוחת, ומצטמצם למעשה ב35 מדי יום! חלקם נפטרים בשיבה טובה אבל מעטים הם, רובם עריריים, חיים בצמצום ובעוני, בודדים וגלמודים, נאלצים לבחור בין מזון לבין תרופות! אם אתם מכירים מישהו כזה, אל תחכו שייבקש מכם עזרה, הם גאים מדי בשביל זה, הציעו להם אתם את העזרה. לפעמים עצם הידיעה שמישהו חושב עליך, שווה הרבה יותר מהעזרה עצמה.

היום, כשאנו מתייחדים עם זכרם של 6,000,000 הנספים, עלינו לחשוב יותר מתמיד על אלו ששרדו, אלו שסחבו על גבם את הטראומה, אלו שהרבה בזכותם נבנתה מדינת ישראל. שייבדלו לחיים ארוכים.